"ביציאה מפתח–תקווה, בסמוך לאזור התעשייה, נתקל צבי בבית חרושת ועליו השלט — 'מרצפיה', מילה שלא הכיר, הוא הסתקרן ונכנס". במקביל לייצור הרעפים התחיל צבי לייצר גם מרצפות מדרכה ואבני שפה. בית החרושת שלו היה מן הראשונים בארץ שהשתמשו בזיפזיף — תערובת ייחודית של חול ים גס מעורבב במלט שנהפכת לבטון ולבסיס חיוני לייצור מרצפות. עד אמצע המאה העשרים בשל היעדר מחצבות ראויות ומגבלת חומרי גלם, הייתה כריית זיפזיף מחופי הים שיטה מסורתית נפוצה. החול שנאסף מחופי הים הועבר לאתרי בנייה בעגלות רתומות לבהמות או על דבשות גמלים, ומראה שיירות הגמלים מובילי הזיפזיף נהפך למראה שכיח ולחלק בלתי נפרד מהווי התקופה. השיטה הזאת של כריית זיפזיף סיפקה חומר גלם איכותי לבנייה, ובדיעבד היא סימלה את שיטת העבודה ואת החיים בתקופה שבה חדשנות והתמדה צעדו יד ביד עם המסורת. לימים הוקמו המחצבות הראשונות בארץ, והן סיפקו חומר גלם משובח יותר מזיפזיף. צבי ניהל את העסק שלו במו ידיו — הוא עבד כתף אל כתף עם הפועלים, פירק והרכיב, בחש בטון, יצק אותו, העמיס סחורה ואף שינע אותה בעצמו ברחבי העיר. בעשייה היום־יומית הזו נבטו היסודות, לא רק לרעפים שייצר אלא גם לחזון רחב היקף של תעשייה מקומית חדשנית ומובילה. צבי אקרשטיין של אותם הימים מצטייר מעין אב טיפוס לאחד מגיבורי השיר "מי יבנה יבנה בית בתל־אביב" שחיבר המשורר לוין קיפניס. צבי רכוב על גמל. הגמלים הובילו זיפזיף (חול ים) ששימש לייצור מוצרי הבטון. לוגו של בית חרושת "מרצפיה". :למטה באדיבות ארכיון העיר פתח תקווה. 17
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=