"Io sono" תעודת אותנטיות לפסל שאינו קיים

האמן כמובן טוען שכלום = משהו. הוא נשען על מושגים מתחום הפיזיקה הקוונטית, לפיהם מה שנתפס כרִיק אינו ריק מוחלט. בפיזיקה הקוונטית הריק הוא מצב שבו אין חלקיקים ממשיים, אך השדה הקוונטי עצמו אינו נעלם, ולעיתים מתקיימות בו, בריק, תנודות זעירות וחולפות של אנרגיה.
באשר לריק המוחלט, חייבים להזכיר לגאראו שני דברים. ראשית – את הפיזיקה הקוונטית הערטילאית מדגימים באמצעות נוסחאות, דיאגרמות וייצוגים חזותיים כדוגמת אלו המוצגים בפניכן.ם. וחשוב יותר לתחום בו אנו עוסקים – יצירת אומנות נוצרה כדי שיראו או ישמעו או יחושו אותה, וגם כדי שיתרשמו ממנה או יהגו בה או יבקרו אותה. הפיזיקה הקוונטית, כבודה במקומה מונח, אולם בשדה האומנות רִיק הוא רִיק. יצירת אומנות זקוקה, לשילוב כזה או אחר של חומריות ויזואלית, ממד קולי ונוכחות מוחשית. היא לא יכולה להיות קיימת אך ורק בראשו של האמן. מובן מאליו שיצירת אומנות זקוקה לאידאה, אולם היא אינה יכולה להתבטא ברמה הרעיונית/עיונית בלבד. בשביל זה קיימים תחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, ושאר מדעי הרוח.

תנודה קונטית

המכירה של הכלום והשום דבר בממון רב + הענקת תעודת אותנטיות על שום-אובייקט ממשי, מהווה מהלך המזכיר לי מאד את הסיפור/משל/סטירה של הנס כריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים". עלילתו המוכרת עוסקת בשני אנשים המתחזים לאורגים. הם מבטיחים לתפור למלך בגדים שרק חכמים יוכלו לראות. המלך ואנשי החצר מעמידים פנים שהם רואים את הבגדים, כדי לא להיתפס כטיפשים או כלא ראויים. רק ילד אחד שהחברה עדיין לא הפעילה עליו את מכבש הקונפורמיזם, מכריז בקול רם שהמלך הוא עירום.

נוסחאות מתמטיות בפיזיקה קוונטית

עלילת "בגדי המלך החדשים" נפתחת בהצהרה מפורשת של מעשה נוכלות – "ויהי היום ויבואו שני אנשים נוכלים ויאמרו: אורגי בגדים אנחנו" (תרגום מדנית דוד פרישמן). מעשה המרמה מוכרז ומוצהר מראש. הקורא יודע שמדובר בבדיה וההנאה שלו נוצרת מהפער בין הידע שלו עצמו, לבין חוסר הידע של המלך ופמלייתו. ההבדל המהותי בין שתי הסיטואציות הוא שהסיפור של אנדרסן משתף את קהל הקוראים במזימה המתרחשת מאחורי הקלעים, והאירוניה והגיחוך גלויים לעיניהם. לעומת זאת, גאראו מציג את ה"היצירה שלו" כאובייקט אומנותי לגיטימי, למרות שלכאורה היא מקבילה למעשה האריגה הבדוי של בגדי המלך.

דני קרמן, בגדי המלך החדשים

גאראו מכנה את הפסל הבלתי נראה שלו "I am". לפי הקריאה שלי, שם העבודה מהדהד את דברי הפילוסוף רנה דקארט שאמר במאה ה-17 "I think, therefore I am". על פי דקארט יש להטיל ספק בכל מה שניתן להטיל בו ספק, ובפרט במהויות שמקורן בחושים ואני… אכן מטילה ספק. כשאין חומר, אין אובייקט ולא קיימת מיומנות אומנותית, הקונספט שלכלום יכול להיות ערך אומנותי או פיננסי – מתפוגג. בסוגריים אומר שאני גם לא כל כך מתלהבת מהבננה המודבקת בסרט ההדבקה הכסוף של מאוריציו קטלאן – אבל זה כבר סיפור אחר…
אילו ישאלו אותי מה בכל זאת יש ב-"I am" אומר – יש מנגנון כלכלי קפיטליסטי של בעלי אינטרסים הממחישים איך קפיטליזם יכול להפוך רעיון מפוקפק (לעניות דעתי כמובן) לערך אומנותי, אפילו כאשר אין לו ממד פיזי. הסיפור "בגדי המלך החדשים" והסיפור "I am" הם היינו הך. שניהם חושפים, אנא סלחו לי, טיפשות חברתית ומוסרית של כניעה וציות לנורמות החברתיות הנובעות ממנגנון קפיטליסטי.
יסלח לי סלבטורה גאראו על כך שאיני מתלהבת מעבודות ה"כלום" שלו. לא מה-"I am" ולא מעבודותיו משנת 2022 בעלות השמות המפתים – "בודהה מהרהר" (Buddha in Contemplation) ו"אפרודיטה בוכה" (Aphrodite Crying), שאינן אלא סימון שטח בסרט הדבקה תעשייתי על מדרכה או כביש. אני לא מוצאת בהן לא הומור, לא אירוניה ולא חתרנות.

דני קרמן, בגדי המלך החדשים

לעומת זאת, אני עשויה להתחבר לעבודות החומריות, הקונספטואליות והאקספרסיביות שלו. למשל: העבודה האדומה שלו – "דמות יפנית המגיעה מן הריק" ((Japanese Figure Coming from the Void, מ-2021, בה מופיעה/לא מופיעה דמות אנושית מופשטת. החמקמקות נוצרת מתוך שכבות צבע כהות ומעורפלות. נגיעות האדום הבולטות, מעניקות לדמות עוצמה חזותית, ומדגישות את המתח בין הופעה לבין היעלמות, בין כיסוי לבין גילוי. כך גם ב"גלים קדושים של סגול" (Immaterial University That Generates Sacred Waves of Purple, 2025) המציגה מרחב סגול מופשט שבו שכבות צבע עמוקות יוצרות תחושה גלית של תנועה בלתי מוגדרת וחמקמקה.

Salvatore Garau “Buddha in Contemplation”, Piazza della Scala, Milan 2021

אנו חיים במציאות בה העולם הולך והופך דיגיטלי יותר ויותר. הצורך להחזיק דבר פיזי מוחשי אינו קריטי, ואכן, ב- 2020 החלה לתפוס תאוצה אומנות ה-NFT (Non-Fungible Token) ויצירות דיגיטליות הפכו לטרנד חם.
מעניין לציין שהפריצה הגדולה של אומנות מבוססת NFT חלה בשנת הקורונה בה עולם התרבות הפיזי נעצר כמעט לחלוטין. יתכן שבגלל שחובבי האומנות לא יכלו ללכת למוזיאונים ולגלריות, הפך המרחב הווירטואלי האומנותי למרכזי, ודברי האומנות שבו, נמכרו במחירי שיא. עבודת ה-"I Am" של גאראו נמכרה בשנת הקורונה תמורת 15,000 €. מאז החל שוק ה-NFT לדעוך, והחל משנת 2023 ערכן של רבות מן העבודות ירד באופן משמעותי.

Salvatore Garau , "Aphrodite Crying", Wall Street, New York 2021

והכלום של גאראו? עדיין אין לדעת אם יושפע מכך.
עבודותיו הדמיוניות של סלבטורה גאראו מעלות אשכול של שאלות: האם ניתן להעניק ערך אמיתי למשהו חסר ממשות? האם כל מודד עירוני המסמן ריבוע במרחב הציבורי הוא למעשה אמן? האם כל אחד יכול לתת שם ליצירת אומנות שאין לה קיום פיזי, ולקוות שמעט מלל ודמיון, יפתו את הקונים לרכוש אותה? ולסיום שאלת תם. מה קובע בסופו של דבר את ערכה של יצירת אומנות – כישרון אומנותי או מנגנון כלכלי קפיטליסטי?

Salvatore Garau, "Japanese Figure Coming from the Void" (2021) Auction Catalogue of Casa d’Aste Capitolium Art.

Salvatore Garau, "Università immateriale che genere onde sacre di viola" Exhibition Body not Body, Spazio Roseto, Milan, 2025