האנדרטה "קולות חקוקים – מרחב זיכרון פתוח", שתכננה האדריכלית ליהי דוידוביץ עין גדי, צילום איל תגר

מאז 7 באוקטובר הפכו מדבקות ההנצחה לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. הן מופיעות על ספסלים, עמודי תאורה, תחנות אוטובוס וקירות ברחבי הארץ, ונושאות משפטים קצרים שבחרו בני משפחה וחברים לזכר יקיריהם. חלקם מעוררי השראה, אופטימיים, ורבים מהם מספרים דווקא על החיים שהיו, על אהבה, חברות, אומץ ושמחת חיים. המדבקות הקטנות, שהפכו לאחת מצורות ההנצחה המזוהות ביותר עם התקופה, הן גם נקודת המוצא לאנדרטה יוצאת דופן שנחנכה בקמפוס אוניברסיטת תל אביב.

האנדרטה, הנושאת את השם "קולות חקוקים – מרחב זיכרון פתוח", תוכננה על ידי האדריכלית ליהי דוידוביץ עין גדי, שותפה במשרד DMR דוידוביץ אדריכלות ותכנון ומרצה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. הצעתה נבחרה במסגרת תחרות תכנון פתוחה שיזמה האוניברסיטה, מבין 147 הצעות שהוגשו. במקום ליצור אנדרטה מנותקת, המופרדת מחיי היומיום, בחרה דוידוביץ עין גדי לתכנן מרחב זיכרון פתוח, המשתלב במערכת השבילים של הקמפוס ומזמין את העוברים והשבים לעצור, להתבונן ולהתחבר לסיפורים האישיים.
בלב האנדרטה ניצב קיר עשוי פלדת קורטן, המגדיר מרחב אינטימי העוטף את המבקרים. על גבי הקיר חקוקים כ־500 משפטים שנלקחו ממדבקות ההנצחה שהופיעו ברחבי הארץ. הבחירה להעביר את המילים מהמדבקות הזמניות והשבריריות אל קיר הפלדה מעניקה להן נוכחות קבועה במרחב הציבורי. כל משפט מייצג אדם, זיכרון או סיפור אישי, ויחד הם יוצרים פסיפס אנושי המורכב מקולות שונים, שאינם מבקשים לספר סיפור אחד, אלא לאפשר לכל מבקר למצוא בתוכם משמעות משלו.

"כשהתחלתי לתכנן את האנדרטה, השאלה הראשונה שהעסיקה אותי הייתה כיצד יוצרים מרחב זיכרון לאירוע שעדיין נוכח כל כך בחיינו", מסבירה דוידוביץ עין גדי "רציתי ליצור מקום שמאפשר כאב והתייחדות, אבל גם תקווה והמשכיות. מקום שבו הזיכרון אינו מופרד בו מהחיים, אלא מתקיים לצידם. תופעת מדבקות ההנצחה ריגשה אותי מאוד. משפחות וחברים בחרו מילים שמשקפות את האישיות, הערכים והחיים של האנשים שאיבדנו. מה שנגע בי במיוחד היה שרבים מהמשפטים לא עסקו במוות או באבל, אלא דווקא בחיים, באהבה, בחברות, באומץ, בשמחה ובתקווה".
אחד האתגרים המרכזיים בתכנון היה יצירת מרחב שמצליח להכיל את עוצמת האובדן, מבלי להפוך למקום שמנותק מהסביבה שבה הוא נמצא. עבור דוידוביץ עין גדי, שלמדה באוניברסיטת תל אביב וכיום מלמדת בה, הייתה לכך משמעות אישית מיוחדת. היא ביקשה שהאנדרטה תהיה חלק בלתי נפרד מהקמפוס, מקום נגיש ומזמין, כדי להתייחד עם הזיכרון, הסיפור האישי, אך גם להיתקל בו בדרך לשיעור, לפגישה או במהלך יום לימודים רגיל.

לצד האנדרטה הפיזית נוצר גם ארכיון דיגיטלי הכולל כאלף מדבקות הנצחה, המאפשר להכיר את הסיפורים שמאחורי המשפטים ולהמשיך בתיעודם. הארכיון מוסיף למיצב רובד נוסף, המחבר בין המילים החקוקות בפלדה לבין האנשים והסיפורים שמאחוריהן. כך הופכת האנדרטה ממקום הנצחה פיזי בלבד למרחב זיכרון רחב יותר, המשלב בין אדריכלות, טקסט ותיעוד דיגיטלי.
גם לבחירה לשלב את האנדרטה בסביבה פתוחה יש משמעות. בניגוד לאנדרטאות המתוכננות כמוקד נפרד ומוגדר, כאן הזיכרון שזור במרחב הציבורי ובתנועת האנשים. העץ שבמרחב האנדרטה, שיגדל וישתנה לאורך השנים, מוסיף לתכנון ממד של זמן והמשכיות. בעוד המשפטים נותרים חקוקים בפלדה, החיים סביבם ממשיכים להתקיים.

אדריכלית ליהי דוידוביץ עין גדי. צלם איל תגר

עבור דוידוביץ עין גדי, אדריכלית ומתכננת ערים, בוגרת תואר ראשון ושני באדריכלות מאוניברסיטת תל אביב, הפרויקט מבטא תפיסת עולם מקצועית רחבה יותר. עבודתה במשרד DMR מתמקדת בתכנון מבני ציבור ומרחבים עירוניים, מתוך עניין בקשר שבין אדריכלות, אנשים וקהילה, וביכולתו של המרחב הפיזי לייצר מפגש, שייכות ומשמעות.
"אני רואה בעבודה הזו המשך ישיר לעיסוק שלי באדריכלות כמרחב שמאפשר לאנשים להרגיש שייכים", אומרת דוידוביץ עין גדי. "באנדרטה השאלה הזו מקבלת ביטוי אחר: כיצד יוצרים מקום שמכיל ריבוי של קולות וסיפורים אישיים, ובו בזמן מאפשר לכל אדם למצוא את הדרך שלו לזכור? כיצד שוזרים מקום הנצחה בתוך מארג החיים הקיים?"
"קולות חקוקים" מציעה תשובה אדריכלית רגישה לשאלות הללו. היא אינה מבקשת להגדיר כיצד נכון לזכור, אלא לאפשר לכל אדם לפגוש את הזיכרון בדרכו. באמצעות מאות משפטים אישיים, קיר פלדה ומרחב ציבורי פתוח, היא הופכת את מחוות ההנצחה הקטנות שהתפזרו ברחבי הארץ למקום אחד שבו הקולות ממשיכים להישמע.