הוא ידוע בתמונות שעברו מניפולציה דיגיטלית ומעט מוזרה למראה של ילדים, בעיקר ילדים שחורים, באמצע הג’ונגל התוסס או הנופים השופעים. עבודתו מציגה עולם מדומיין כלשהו, בין ספרי ילדים, ציורים ומדע בדיוני לילדים.
החזות הכללית של עבודותיו מזכירה את ציוריו של רוסו. למי שמכיר את עולם הצילום האמנותי, יש דמיון עז בין עבודותיו של ואן אמפל לבין אלה של לורטה לוקס (תמונות דיגיטליות, מעט מוזרות למראה של ילדים), אבל לדעתי עבודתו של ואן אמפל קדמה לזו של לוקס. בכל מקרה, אצלו זו בהחלט עליית מדרגה מבחינת קנה המידה, השאפתנות ורמת הביצוע.

ואן אמפל רואה בילדים לא את האחר אלא את עצמו: “הצילומים הם בהשראת אחד מצילומי ילדותי שלי. בילדותי הייתי צריך ללבוש חליפה עם עניבה ומכנסיים קצרים. הייתי אמור להיראות כמו ג’נטלמן צעיר, אבל כמובן שרציתי רק לשחק בפראות בפארקים ובשדות שסביב הבית שלנו. זה מצחיק לראות ילד צעיר לבוש בחליפה ותרגמתי את זה לילדים שחורים ביער טרופי”.
בתצלום המצולמים מורכבים ממספר ילדים. ואן אמפל מצלם ארבעה או חמישה ילדים ומשלב אותם בפוטושופ. נוף הטבע מורכב מבריכות נוי בהולנד מולדתו.
הילדים השחורים לא מתוארים כילידים פראיים, אלא כחנונים עירוניים, מתוחכמים ואלגנטיים. “בתחילה צילמתי כמה ילדות לבנות בשמלות לבנות והתגובות היו ביקורתיות, אמרו שהן נראות מאוד מאוד לבנות – כלומר קידמתי את ‘הגזע הלבן’. זה נשמע מאוד מזעזע בשבילי … אז יצרתי בחורה שחורה בשמלת קודש לבנה, בעצם אותו רעיון כמו הבנות הלבנות שעשיתי קודם.”