לכל תינוק שנולד בכפר נותנת אמו "שם" מוזיקלי משלו – רצף צלילים קצר, אישי, המלווה אותו מילדות ועד מותו. המנגינה שייכת לאדם אחד בלבד. כשהוא מת, המנגינה שלו מתה איתו. לא משתמשים בה שוב עבור אדם אחר.
המסורת הזו נקראת בקרב בני החאסי Jingrwai Iawbei – "שיר האם הקדומה", על שם האם המיתולוגית הראשונה של השבט. לפי המסורת, האם היא זו שמלחינה את המנגינה לתינוק שלה, מתוך התחושה שהיא מעוררת בה ברגע לידתו. "זו הבעה של אהבה ושמחה", מסבירות נשות הכפר, מנגינה של אם לילד שלה.
למדקדקים נוסיף, שיש לכל תושב בכפר גם שם רגיל. כזה שמופיע בכל מקום שבו הבירוקרטיה ההודית דורשת. אבל בתוך הכפר השם המוזיקלי הוא האמיתי. לכל אדם יש למעשה שתי גרסאות של המנגינה שלו: גרסה קצרה, שמשמשת כשקוראים לו מקרוב, וגרסה ארוכה יותר, שאפשר לשמוע ממרחק. כשהאדם נמצא בבית או משחק במגרש, מספיקים כמה צלילים. אבל כשהוא נמצא הרחק, בשדות או ביער, המנגינה מתארכת – לפעמים ל־15, 20 ואפילו כ־30 שניות.

זו הסיבה ש- Kongthong נקרא "הכפר המזמר" של הודו. הוא שוכן במדינת מגהלאיה, באזור הגבעות המזרחיות של חבל חאסי. הדרך אליו עוברת בין רכסים ירוקים, ערוצים עמוקים ויערות צפופים, וככל שמתקרבים לכפר נדמה שהציוויליזציה הולכת ונעלמת מאחור. הכפר בנוי בתוך נוף הררי, והחקלאים והמלקטים נאלצו במשך דורות לעבוד במקומות שבהם בן אדם יכול להיעלם מאחורי רכס או בתוך היער בתוך רגע. צעקה רגילה לא תמיד הייתה מגיעה רחוק. מנגינה, לעומת זאת, יכולה להתגלגל בין הגבעות. כך נוצרה דרך תקשורת שהיא גם שימושית וגם יפה באופן כמעט בלתי סביר. הכפר פשוט למד לדבר במוזיקה.
הרי מגהלאיה הם מהירוקים והרטובים ביותר בהודו. ערפילים נחים על הרכסים, גשם הופך את המדרונות לירוקים כמעט באופן מוגזם, ובאזור נמצאים גם גשרים חיים העשויים משורשי עצים – מבנים שבני אדם "מגדלים" במשך עשרות שנים, במקום לבנות אותם בבת אחת.

כמו הרבה מסורות עתיקות, גם כאן יש הסבר מעשי לצד מסתורי. בעבר השתמשו במנגינות כדי לאתר זה את זה ביער בזמן ציד ועבודה, אבל גם כדי להגן על האנשים מפני רוחות רעות. לפי האמונה המקומית, הרוחות שחיות ביער אינן מסוגלות להבחין בין מנגינה אנושית אחת לאחרת, וגם לא תמיד בין הקריאות האנושיות לבין קולותיהם של בעלי החיים.
עד לא מזמן קונגת'ונג היה מנותק למדי מהעולם. חשמל הגיע לכפר רק בשנת 2000. כביש הגיע מאוחר יותר, ובמשך שנים הדרך אליו הייתה בעיקר מסע רגלי קשוח בין ההרים. הכפר מוקף יערות וגבעות, והתושבים התפרנסו במשך דורות בעיקר מחקלאות ומאיסוף עשב מטאטאים – צמח מקומי המשמש לייצור מטאטאים והיווה מקור הכנסה מרכזי. באזור מייצרים גם דבש אורגני.
בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים מהכפר עוזבים את הכפר כדי ללמוד ולעבוד בערים. טלפונים סלולריים נכנסו לחיים, וכשאפשר פשוט להתקשר למישהו – לא תמיד יש סיבה לעמוד על גבעה ולשיר את שמו אל העמק. גם המנגינות עצמן משתנות. חלק מהשמות המוזיקליים החדשים מושפעים משירי בוליווד. הדור הצעיר מכיר את העולם שמחוץ לכפר, נוסע לערים, לומד, עובד וחוזר עם הרגלים חדשים.
אבל בקונגת'ונג לא ממהרים לוותר ודווקא השינוי הזה גרם לתושבים להבין שמה שבעיניהם היה פעם דבר יומיומי לחלוטין, עשוי להיות משהו נדיר מאוד מבחוץ. חוקרים, יוצרים ומטיילים התחילו להגיע לכפר. המסורת זכתה לתיעוד אקדמי, לסרט דוקומנטרי ולעניין בינלאומי. בשנת 2021 אף היה קונגת'ונג מועמד לתואר "כפר התיירות הטוב ביותר" של ארגון התיירות העולמי.
כך, לאורך מאות שנים, נוצר בקונגת'ונג מעין ארכיון מוזיקלי בלתי נראה: מאות ואולי אלפי מנגינות שנולדו לרגע, עברו מדור לדור, נשמעו בין הבתים, בשדות וביערות – ואז נעלמו יחד עם בעליהן. הן המשיכו לחיות רק בזיכרון של יקיריו.