ביפן, שריפת גופות היא כמעט ברירת המחדל. יותר מ־99% מהמתים במדינה עוברים קרמציה, תוצאה של שילוב בין מסורת תרבותית, מחסור בקרקעות ומדיניות בריאות הציבור שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה.
עבור הקהילה המוסלמית הגדלה במדינה, המציאות הזו יוצרת קושי משמעותי. על פי המסורת האסלאמית, יש לקבור את המת ולא לשרוף את גופתו. ההכנה כוללת רחצה, עטיפה בתכריכים פשוטים וקבורה, בדרך כלל בתוך פרק זמן קצר, כשהגופה פונה לכיוון מכה.
מבחינה משפטית, קבורה אינה אסורה ביפן. אולם בפועל האפשרויות מוגבלות מאוד: פחות מתריסר בתי עלמין ברחבי המדינה מאפשרים כיום קבורה מוסלמית, ואף אחד מהם אינו נמצא מערבית למחוז צ'וגוקו. עבור מוסלמים המתגוררים באזורים כמו קנסאי וקיושו, המשמעות עלולה להיות נסיעה למרחקים גדולים או העברת הנפטר לקבורה מחוץ ליפן.

בתגובה למצב, ממשלת יפן החלה בינואר 2026 לבחון וללמוד את מדיניות הקבורה והיכולת להציע אפשרויות שאינן שריפה, ב־129 מחוזות וערים מרכזיות. המהלך משתלב במדיניות רחבה יותר של יפן להתמודדות עם הגידול באוכלוסייה הזרה במדינה. מספר העובדים הזרים הגיע בסוף 2024 לכ־2.3 מיליון – כמעט פי שלושה לעומת עשור קודם. חלק משמעותי מהם מגיע ממדינות בעלות רוב מוסלמי, ובהן אינדונזיה, ועובד בענפים הסובלים ממחסור בכוח אדם, בהם סיעוד, בנייה ועיבוד מזון.
הניסיון להרחיב את אפשרויות הקבורה המוסלמית נתקל במקומות מסוימים בהתנגדות מצד תושבים. בעיירה הִיג'י שבמחוז אויטה קידמה התאחדות אסלאמית תוכנית להקמת בית עלמין למוסלמים על קרקע עירונית. התוכנית כללה הגבלה על מספר הקברים, הגדרה ברורה של הזכאים להיקבר במקום ובדיקות סביבתיות, ובהן בדיקת מי תהום. למרות זאת, ההתנגדות באזור גברה. חלק מהתושבים הביעו חשש מפגיעה אפשרית במקורות המים, ובמסגרת המחאה הושמעו גם אמירות נגד מוסלמים. הנושא הפך גם לסוגיה פוליטית מקומית. בבחירות לראשות העיירה ב־2024 ניצח מועמד שהתנגד להקמת בית העלמין, ולאחר כניסתו לתפקיד החליט שלא להמשיך בעסקת הקרקע – ובכך נעצר הפרויקט. מקרים דומים אירעו במספר ערים נוספות.
לעומת זאת, במחוז מיאגי הודיע המושל על כוונתו לבחון הקמת בית עלמין לקבורה בקרקע עבור האוכלוסייה הזרה הגדלה באזור, זאת למרות מאות תלונות של תושבים. בקיוטו נמצא פתרון בקנה מידה קטן יותר: בית עלמין המנוהל בידי מקדש החל להציע מספר מוגבל של חלקות לקבורה מוסלמית, לאחר שהכיר במחסור הקיים.

עבור מוסלמים החיים ביפן, מדובר גם בשאלה של חופש דת והיכולת לקיים את מנהגי הדת ברגעים הרגישים ביותר בחיי המשפחה. לא כל המוסלמים במדינה הם עובדים זמניים או מהגרים חדשים. חלקם מתגוררים ביפן במשך שנים, הקימו בה משפחות וחלקם אף אזרחים יפנים. כך, סוגיית הקבורה הופכת למבחן רחב יותר עבור חברה שמשתנה במהירות: כיצד מתאימה מדינה בעלת מסורת קבורה כמעט אחידה לצרכים של אוכלוסייה מגוונת יותר?
הדרישה המוסלמית לקבורה באדמה עשויה להישמע מוכרת בישראל: גם היהדות רואה בקבורה ולא בשריפת הגוף את המנהג הדתי המקובל, ומדגישה קבורה מהירה, טהרת המת וכבודו. עם זאת, פרטי טקס הקבורה והאבל שונים בין שתי הדתות. ההשוואה הזו גם מעניינת בהקשר היפני: הקושי של מוסלמים למצוא חלקות קבורה ביפן אינו ייחודי בהכרח לצורכי האסלאם – הוא נוגע למעשה לכל קהילה דתית שמבקשת לשמר מסורת של קבורה באדמה במדינה שבה כמעט כל המתים נשרפים.