בעידן שבו גבולות מגדריים הולכים ומיטשטשים, חוף אחד בצפון־מזרח איטליה ממשיך להפריד בין נשים לגברים באמצעות חומת בטון גבוהה ולא נראה שהמקומיים מתכוונים לוותר עליו בקרוב. חוף La Lanterna, המוכר בפי תושבי העיר Trieste בשם El Pedocin, נחשב לחוף האחרון באירופה שבו מתקיימת הפרדה מגדרית בין המתרחצים. אלא שעבור תושבות העיר, החומה אינה בהכרח סמל לדיכוי, אלא דווקא גבול שמעניק להן מרחב של חופש.
הטקס בחוף פשוט: משלמים 1.20 אירו בכניסה, הנשים פונות שמאלה והגברים ימינה. משם, כל צד ממשיך לאזורי ההחלפה ולרצועת החוף המיועדת לו. החומה, שגובהה כשלושה מטרים, מפרידה בין המתרחצים גם על קו המים, ורק לאחר שחייה מעבר לשובר הגלים יכולים נשים וגברים להתערבב בחופשיות.
למרות שהסידור עשוי להיראות חריג במאה ה־21, עבור תושבי Trieste מדובר במסורת מקומית בת יותר ממאה שנה, השזורה בהיסטוריה של העיר ובזיכרונות משפחתיים שעוברים מדור לדור.
הדיון סביב החוף התעורר מחדש לאחר שתיירת ממילאנו הגיעה למקום, גילתה את כללי ההפרדה והגדירה אותם כ״אבסורדיים וימי־ביניימיים״. היא אף דרשה לקבל את כספה בחזרה. האירוע עורר עניין תקשורתי בינלאומי והציף מחדש את השאלה: האם הפרדה מגדרית היא בהכרח ביטוי לאפליה, או שהיא יכולה גם להעניק תחושת ביטחון ועצמאות?
הסערה התקשורתית גרמה לכך שביולי 2026 נמכרו בחוף 53,610 כרטיסים, לעומת 34,885 ביולי 2025 – עלייה של יותר מ־50% בתוך שנה.

עבור Micol Brusaferro, עיתונאית וסופרת מקומית המבקרת בחוף בקביעות, הקסם טמון דווקא בהיעדר הצורך להרשים או להיזהר ממבטים. לדבריה, נשים יכולות להשתזף בבגד ים נועז, להשתזף בחזה חשוף או פשוט להגיע בלי להשקיע במראה החיצוני, בלי לחשוש מביקורת או מהטרדות מצד גברים. ״את יודעת שאם בגד הים שלך לא מושלם, השיער שלך לא מושלם או שלא הסרת שיער בצורה מושלמת, אף אחת לא תגיד כלום – כי את בין נשים, וכולן עושות את אותם הדברים״, היא מסבירה. לדבריה, החוף הוא גם מרחב חברתי ייחודי, שבו נשים בגילים שונים משוחחות, מחליפות עצות ומשתפות זו את זו בעניינים אישיים. אחרות מגיעות לבדן, קוראות ספר או פשוט נהנות מכמה רגעים של שקט במהלך יום העבודה.
שורשיו של החוף נטועים בתקופה שבה Trieste הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית ונחשבה לאחד מנמליה המרכזיים והמשגשגים. מקובל לציין את שנת 1903 כשנת פתיחתו.
ההיסטוריה של העיר מסייעת להסביר מדוע דווקא כאן שרדה ההפרדה המגדרית. לדברי Katia Pizzi, מרצה בכירה ללימודי איטלקית באוניברסיטת לונדון, Trieste התאפיינה כבר אז בחיי תרבות תוססים, ברמת השכלה גבוהה ובמעמד נשי מפותח יחסית. נשים לקחו חלק בפעילות ספורטיבית, בחיי התרבות ובמרחב הציבורי, בתקופה שבה במקומות אחרים באיטליה האפשרויות שלהן היו מוגבלות יותר. במובן הזה, החוף הנפרד לא נתפס בהכרח כדרך להרחיק נשים מהחברה, אלא כמקום שבו הן יכולות ליהנות מהים ומהשמש בתנאים שלהן. גם לאחר שהעיר הפכה לחלק מאיטליה ב־1918, המסורת נשמרה. ״זה היה מרחב שבו נשים יכלו להשתזף בלי לחשוש מהפרעה מצד גברים ובלי להיות נתונות למבט הגברי״, מסבירה Pizzi. לדבריה, עם השנים התפתחה בקרב התושבות תחושת בעלות על המקום וההפרדה הפכה לחלק מהזהות שלו.

מיקומו של החוף במרחק הליכה ממרכז העיר, הופך אותו למקום מפלט יומיומי עבור תושבים רבים. נשים העובדות בחנויות ובמשרדים מגיעות אליו בהפסקות הצהריים, ואילו בצד הגברים אפשר למצוא, בין היתר, עובדי נמל המשתזפים לפני החזרה לעבודה, גברים מבוגרים המשחקים קלפים ותיירים. גם משפחות מגיעות למקום, והורים רשאים להכניס ילדים מתחת לגיל 12 מכל מגדר. בצד הגברים קיימת גם נגישות לכיסאות גלגלים, המאפשרת לאנשים עם מוגבלויות להגיע עד למים. האווירה השלווה והנוף הפתוח אל הים האדריאטי הופכים את המקום למיוחד.
ככל שהחוף זוכה לחשיפה בינלאומית, כך מגיעים אליו יותר תיירים, חלקם בלי לדעת מראש על ההפרדה. יש שעוזבים כשהם מגלים את הכללים, אך רבים נשארים ומגלים את ייחודו של המקום.
התושבים, מצדם, חוששים שאם החומה תוסר, המקום יהפוך לעוד חוף רגיל ויאבד את מה שהופך אותו למיוחד. מצידם אין סיבה לשנות מסורת שאינה מפריעה למי שבוחר להשתתף בה. מי שאינו מעוניין בחוף נפרד יכול פשוט לבחור בחוף אחר.
חוף El Pedocin מציב שאלה רחבה יותר: האם שוויון פירושו שכל המרחבים הציבוריים צריכים להיות פתוחים לכולם באותו אופן, או שגם הזכות לבחור מרחב נפרד, בטוח ונוח היא חלק מהחופש האישי?