Potsdam-Conference

בשנת 1945, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, לאחר מותו של היטלר וכניעתה של גרמניה ב-8 במאי, פרסמו בעלות הברית (רוסיה, בריטניה וארה"ב) את הצהרת פוטסדאם וקראו ליפן להיכנע אף היא, ללא תנאי. לעומת זאת תנאי האולטימטום שניתנו ליפן היו – כיבוש המדינה על ידי כוחות בעלות הברית והקמת ממשלה חדשה המבוססת על "רצונו החופשי של העם היפני", פירוק הנשק והחזרת כל חיילי הצבא היפני מהשטחים הכבושים.
ממשלת יפן הייתה חלוקה לגבי התגובה לכניעה, בעיקר בשל השוני בינה לבין זו שנדרשה מהגרמנים. לכן, ראש ממשלת יפן, קנטרו סוזוקי, השתמש במונח היפני “מוקוסאטסו 黙殺” כדי לתאר את תגובת ממשלתו – מילה מורכבת שיכולה להתפרש כ“להתעלם” וכנראה שהוא ביקש לומר משהו בסגנון “להימנע זמנית מתגובה”.

אלא שבתרגום לאנגלית הוצגה המילה כהתעלמות מוחלטת ומזלזלת, מה שהוביל את ארה״ב לראות בכך סירוב מתריס ומעליב, הוכחה נוספת לעקשנות הקמיקזית היפנית. ההשלכות של אי הבנה זו כתוצאה מתרגום שגוי, היו קטסטרופליות. בתוך ימים ספורים התקבלה ההחלטה הדרמטית להטיל פצצות אטום על הירושימה ו־נגסאקי ב-6 וב-9 באוגוסט 1945 – מהלך שגרם למותם של למעלה מ־200 אלף בני אדם.

עד היום מתנהל ויכוח האם אכן מדובר בטעות תרגום גורלית או בפרשנות נוחה בדיעבד. כך או כך, הסיפור של “מוקוסאטסו” נותר תזכורת עוצמתית לכך שבדיפלומטיה – ולמעשה בכל תקשורת בין תרבויות – מילה אחת לא מדויקת עלולה לשנות את מהלך ההיסטוריה.
לקח אולי החשוב יותר מכל זה, שכדי למנוע אי הבנה רצוי להשתמש במילים מדויקות וחד משמעיות. מוקוסאטסו אינו סיפור על טעות התרגום הגרועה ביותר בהיסטוריה, אלא על השימוש המכוון הגרוע ביותר בשפה. "חוק מרפי" אומר ש"אם ניתן להבין זאת לא נכון, זה יקרה". אם סוזוקי היה אומר משהו ברור כמו "תהיה לי הצהרה לאחר ישיבת הקבינט", או "עדיין לא הגענו להחלטה", הוא היה יכול למנוע את ההשלכות הנוראיות של שתי פצצות אטום.