סטודיו mia, מיכל יוקלה אדריכלים בתל-אביב

הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשפגשתי את אדריכלית מיכל יוקלה היה הגובה שלה.
מהר מאוד התברר לי שזהו רק ביטוי חיצוני לקומה המקצועית שלה: יוקלה היא אדריכלית, מתכננת אורבנית, מנהלת ויזמית שחושבת על העיר לא רק דרך בניינים, אלא דרך האנשים שחיים בהם.
עבור מיכל יוקלה, אדריכלות אינה מסתיימת בקו הבניין. היא מתחילה בשאלה מי יחיה בעיר, מי יוכל להישאר בה, ואיזה מרחב ציבורי יעמוד לרשותו. לצד משרד מצליח ופעילות ענפה בתכנון עירוני, היא מקפידה לדבר גם על אחריות, על חינוך הדור הבא ועל תפקידו של האדריכל כשומר סף של החברה.
לא הכרנו קודם באופן אישי, אף על פי ששמה ריחף סביבי לא מעט: ברשתות, בפרסומים המקצועיים ובשיח האדריכלי. התרשמתי ממנה מרחוק. לכן, כשהחלטתי לכתוב סדרת מאמרים על נשים מעוררות השראה באדריכלות ובעיצוב, כאלה שלא שמות רק את הבלוק והבטון בפרונט, אלא את האדם והעסק שמאחוריהם, השם שלה קפץ לי מיד.
מה עורר בי השראה?
קודם כול, תחום העיסוק שלה: אורבניזם. בסקטור הפרטי בישראל לא פוגשים מספיק נשים שמובילות תכנון עירוני רחב היקף.
שנית, לצד עבודתה כמתכננת אורבנית, יוקלה מנהלת את משרדה mia המעסיק יותר מ־19 עובדים, מפעילה משרד ראשי וסניף נוסף בחיפה, ומתמודדת מדי יום עם האתגרים המקצועיים והעסקיים של הענף. בענף שוחק ומורכב כמו אדריכלות, זו משימה שדורשת חוסן ומנהיגות אמיתית. מיכל היא מתכננת אורבנית מקצועית, אבל היא גם בעלת עסק מצליחה ויש למקצוע שלנו המון מה ללמוד ממנה.

אדריכלית מיכל יוקלה

כשההתחלה הקשה הופכת ליתרון

באופן אירוני, מיכל הגיעה לאדריכלות כמעט במקרה. היא גדלה ברמת אביב, בבית הישגי וערכי, והמסלול המתוכנן היה ברור: היא תהיה עורכת דין. ב־1993, בעת שנרשמה ללימודים והתחרות על הפקולטה למשפטים הייתה בשיאה, סימנה בעדיפות נוספת מקצוע שלא ידעה עליו כמעט דבר – ארכיטקטורה בטכניון. כמו צעירה טיפוסית, הטכניון קרץ לה בעיקר כהזדמנות עצמאית לעזוב את הבית.
היא התקבלה לשני המקומות ובחרה באדריכלות – כמעט בלי לדעת מה מצפה לה. לדבריה, היא נכנסה ללימודים עם ציון קבלה נמוך מאוד, ומצאה את עצמה מהר מאוד בעולם מקצועי ששפתו הייתה זרה לה. שם חיכתה לה התמודדות ראשונה עם תחושת חוסר מסוגלות. "לא הבנתי כלום," היא משחזרת בכנות כובשת "לא בשנה א' וגם לא בשנים שאחריה. כולם דיברו בשפה שלא הבנתי."
המפגש הזה עם חוסר הצלחה, עבור מישהי שהתרגלה תמיד להצטיין, היה נקודת מפנה מכוננת: היא נאלצה להמציא את עצמה מחדש, לעבור מנקודה A לנקודה B ולהתעקש. רק בשנה רביעית נפל האסימון. מקצוע האדריכלות דורש הבשלה פנימית איטית; אי אפשר להאיץ בו. את הלימודים, שבהם התחילה מתחתית הרשימה, סיימה מיכל כזוכת פרס רסקין למצטיינים. אותו אסימון שנפל לה אז מגדיר את כל מה שהיא עושה היום: ההבנה הבלתי מתפשרת שאדריכלות איננה תרגיל צורני או אסתטי גרידא, אלא כלי רב־עוצמה להשפעה חברתית, לשינוי קהילתי ולבניית חוסן אנושי.

מתחם איינשטיין, לוד. תכנון: סטודיו מיא, מיכל יוקלה אדריכלים. הדמיות: snapshot&cohen

מתחם איינשטיין, לוד. תכנון: סטודיו מיא, מיכל יוקלה אדריכלים. הדמיות: snapshot&cohen

מתחם איינשטיין, לוד. תכנון: סטודיו מיא, מיכל יוקלה אדריכלים. הדמיות: snapshot&cohen

שומרי הסף של המרחב הציבורי

התפיסה הזו הובילה את מיכל גם לעולם ההוראה, שהוא חלק בלתי נפרד מזהותה. היא מלמדת סטודיו בטכניון כבר שנים, ורואה בכך שליחות ותרומה לקהילה. "ההשפעה שלי בחינוך דור העתיד גדולה יותר מעוד בניין או תב"ע," היא מסבירה. "כשאני למדתי, אף אחד לא שאל אותי: 'בשביל מי את מתכננת? איפה האדם והקהילה?'. כשאני רואה את הסטודנטים שלי קולטים את זה, אין סיפוק גדול מזה. אלו זרעים שנובטים."
אחת הביקורות הנוקבות ביותר של מיכל על הפרקטיקה המקומית היא הוויתור של אנשי המקצוע על מעמדם כשומרי סף. "לאדריכלים יש כוח לייצר חברה, לעצב מציאות. אדריכלות היא פוליטית," היא אומרת בלי התנצלות, "כי בראש ובראשונה המרחב הפיזי מכתיב את שוויון ההזדמנויות של הילדים שלנו."
"אבל מיכל," אני מקשה, "אדריכל לא פועל בוואקום. יש יזם, יש שורת רווח, יש תקנות נוקשות ורשויות מקומיות."
"נכון," היא פוסקת בביטחון, "אבל מתפקידו של האדריכל להניח על השולחן את האלטרנטיבה. אסור לנו להיות יס־מנים".
אחת הטעויות החמורות בתכנון בארץ היא הגישה שיש רק תשובה אחת נכונה, ושכולם רצים לשכפל אותה. ליזם אני אומרת: תרוויח, זכותך המלאה, אבל איפה האחריות והתרומה הציבורית שלך?
"המשפט שליווה אותי ממורתי ורבתי, ד"ר אמילי סילברמן, הוא המצפן שלי מאז," מדגישה מיכל "Do well by doing good – תעשה עסקים מצוינים, אבל תיטיב עם העיר ועם האנשים".

מתחם איינשטיין, לוד. מבט על השצ"פ וקומות המסד. תכנון: סטודיו מיא, מיכל יוקלה אדריכלים. הדמיות: snapshot&cohen

להתיר את הפקעת בנהריה: התחדשות לכולם

התפיסה הזו מתמצתת את אחד הפרויקטים המרכזיים בעבודתה כיום: תוכנית המתאר הכוללת להתחדשות עירונית בנהריה, שנעשתה בשיתוף פעולה הדוק עם שר שמואלי אדריכלים, הרשות להתחדשות עירונית, עיריית נהריה ולשכת התכנון המחוזית צפון. מדובר בתוכנית ראשונה וחלוצית מסוגה בארץ להתחדשות עירונית כוללת ומתוקפה ניתן להוציא גם היתרים וגם תב"עות.
"המטרה שלנו בנהריה לא הייתה רק להוסיף יחידות דיור או ממ"דים, אלא לרפא ולתקן את השלד העירוני," מסבירה יוקלה. נקודת המוצא שלה איננה נפחי בנייה, אלא ניתוח דמוגרפי, חברתי וכלכלי: מי גר כאן? מה היכולת הסוציו־אקונומית של התושבים? מה יקרה לשוכרי הדירות שחיים כאן עשרים שנה ביום שאחרי הפינוי־בינוי?
"העיר צריכה להיות פתוחה לכולם," היא מדגישה "אסור לנו לייצר גטאות הומוגניים לעשירים בלבד. תפקידנו לתכנן תמהיל דיור מגוון שמאפשר גם למשפחות קטנות, לזוגות צעירים ולקשישים להישאר בקהילה שלהם. לא כולם צריכים או יכולים לקנות דירת חמישה חדרים במגדל."
החזון בנהריה מבוסס על שדרוג המרחב הציבורי, חיבור בין מזרח למערב שחוצה את מסילת הרכבת, יצירת שלד רחובות פעיל והגנה על ה־DNA המקומי של העיר, במקום כניעה למכפילי צפיפות עיוורים.

תכנית כוללת להתחדשות נהריה. תכנון: סטודיו מיא, מיכל יוקלה אדריכלים, בשיתוף שר-שמואלי אדריכלות. מזמין: הרשות להתחדשות עירונית

מתחם חורי, מבט אל מרפסת הנמל, חיפה. יזם: קרן ריאליטי. תכנון: סטודיו מיא, מיכל יוקלה אדריכלים. הדמיות: studio 84

מתחם חורי, מבט אל המבנה לשימור, חיפה. יזם: קרן ריאליטי. תכנון: סטודיו מיא, מיכל יוקלה אדריכלים. הדמיות: studio 84

משימור לתמהיל ומתמהיל למרחב ציבורי

כדי להבין את האדריכלות של יוקלה צריך להתעמק בפרויקטים שלה, דרך השאלות שהיא שואלת עוד לפני שמתחילים לתכנן: מי יחיה כאן? את מי נפגוש בדרך הביתה? מה כבר קיים במקום הזה שראוי לשמור עליו? ואיך אפשר לקחת את הנתונים שקיבלנו, גם כשהם גנריים לחלוטין, ולעשות מהם משהו טוב יותר?
אחד הפרויקטים שיוקלה עובדת עליהם בימים אלה נמצא בחיפה, בנקודת המפגש שבין העיר התחתית – הדר הכרמל – וואדי ניסנאס. אזור מורכב, מגוון, כזה שמחזיק בתוכו אוכלוסיות שונות מאוד זו מזו, ובו בזמן כמעט שאינו נהנה מהיקפי ההתחדשות שאנחנו מכירים מאזורים אחרים בארץ.
כשהיא מדברת על הפרויקט הזה, היא לא מתחילה מהבניינים אלא מהמרחב שביניהם. בלב התכנון נמצאת מערכת של מרחבים ציבוריים שונים: כיכר סביב מבנה לשימור, ציר מדרגות חיפאי שעובר דרך הפרויקט, כיכר נוספת ומרפסת הפונה אל הנמל. מקומות שונים באופי שלהם, אבל מחוברים זה לזה ופתוחים לכולם. בדמיונה, אלה המקומות שבהם ייפגשו ערבים ויהודים, צעירים ומבוגרים, משפחות, יחידים, ילדים וקשישים. דיברנו כבר על האמונה שלה שאדריכלות יכולה להשפיע על האופן שבו אנחנו פוגשים אנשים שונים מאיתנו. כאן הרעיון הזה מקבל ביטוי כמעט פיזי: לא לתכנן רק דירות טובות, אלא לייצר את ההזדמנויות למפגש.
במקרה זה גם קרן ריאליטי קבוצת קרנות נדל"ן, יזמי הפרוייקט, ראו ערך בתכנון זה. אדריכל אביעד מור, מנהל פרוייקטים ראשי בקרן ריאליטי, הוסיף "פרויקט חורי שאנו מובילים הוא דוגמא לשאלה הגדולה, כיצד מתערבים במרקם ותיק, כיצד ניגשים למקום עם זהות ומשתלבים בתוכו בחכמה. אדריכלית הפרויקט מתייחסת ברגישות רבה למגדלי שנות השבעים והשמונים מחד, ולריקמה העדינה של ואדי ניסנאס מאידך. המרחב הציבורי העשיר ושימושי הקרקע המגוונים הם המחולל של המקום שאנו יוצרים".
בתוך המתחם נמצא גם מבנה היסטורי שהיה חלק מאחוזת משפחת חורי. מבנה קטן שהיה אולי קל יותר להרוס ולהתחיל בלעדיו, אבל דווקא הוא הופך לאחד העוגנים של התכנון. המבנה נשמר, מקבל שימוש חדש והופך לחלק פעיל מהמרחב הציבורי. מבחינתה, זו בדיוק הנקודה. אפשר היה להסתכל על המגרש כעל עוד קרקע פנויה שמחכה לבנייה. אבל עיר איננה טאבולה ראסה. לכל מקום יש זיכרון, טופוגרפיה, קנה מידה, אנשים ושפה משלו ויש ערך ומשמעות להתייחס אליהם.
בחיפה היא מחפשת את הדי־אן־איי החיפאי: המדרגות, הטופוגרפיה, הנוף לנמל, המבנה ההיסטורי, הרחובות והמפגש בין הקהילות. לא להעתיק נוסחה שעבדה במקום אחר, אלא להבין קודם איפה אנחנו נמצאים.
והעיקרון הזה חוזר גם בפרויקט אחר שלה, הפעם בלוד. דווקא שם תנאי הפתיחה כמעט הפוכים. אין מבנה היסטורי שמספר סיפור ואין מגרש יוצא דופן. יש תב"ע טובה וגמישה, אבל גם נוסחה מוכרת מאוד של התחדשות עירונית: מגדלים מעל קומת מסחר.
מיכל והצוות שלה לקחו את אותה תב"ע וחיפשו מה אפשר לעשות אחרת. במקום קומת מסחר אחת ועליה מגדלים, הם יצרו מסד בנוי שמחזק את דופן הרחוב ומכניס אליה גם מגורים. ההחלטה הזו לא טכנית אלא עם משמעות עירונית לחלוטין: מסחר נסגר בלילה. חלונות, מרפסות ובתים נשארים חיים. הרחוב מקבל נוכחות לאורך שעות רבות יותר והמרחב שבין הבניינים יכול להפוך מחצר אחורית או שטח שירות למרחב משותף לדיירים.
בסופו של דבר, היא אומרת, זה מה שחשוב באדריכלות. זו האפשרות להשפיע על החיים של האנשים שיגורו שם, על האנשים שהם יפגשו, על היכולת שלהם להישאר בתוך הקהילה שלהם, ועל החוסן החברתי של המקום כולו.

מנהיגות נשית, עבודה קשה ובלי קיצורי דרך

יוקלה אינה מדברת על מנהיגות נשית כעל סגנון ניהולי אחיד, אלא על חשיבותם של הקשבה, דיאלוג ונכונות לבחון חלופות – תכונות שהיא מזהה בעבודתה עם נשים רבות בענף.
הגישה התכנונית של מיכל קשורה קשר ישיר לאופן שבו היא תופסת ניהול ומגדר. כששאלתי אותה על מקומן של נשים, היא לא היססה: "אנחנו נהיה איפה שנחליט להיות. אם יהיו יותר נשים בפרונט, בהנהגה וביזמות, הפתרונות התכנוניים יהיו הרבה יותר עשירים וגמישים. לנשים יש יכולת מובנית להקשיב, לנהל דיאלוג, לא להתחפר בעמדות ולא לפחד מבדיקת חלופות. אדריכלות איננה מקצוע של שחור ולבן."
במשרד שלה אין הנחתה של מוצר מוגמר מראש. "אנחנו יושבים סביב השולחן העגול, מייצרים עשרים סקיצות, בוחנים ומתווכחים. מי שמגיע לעירייה עם חלופה אחת, חוטא למקצוע. היצירה היא תהליך משותף."
וכשזה נוגע להצלחה, מיכל מפוכחת לחלוטין לגבי המחיר שהיא גובה. היא מאמינה גדולה בחינוך לעבודה יסודית, סקרנות וגב מהבית, אך מביטה בביקורתיות על תרבות האינסטנט: "יש אשליה בדור הצעיר שאפשר להצליח בלי להתאמץ. גם כסטודנטית וגם כיום, אין קיצורי דרך. כדי להביא תוצאה מבריקה, צריך לשבת לילות, לחקור, לשרטט ולקרוע את התחת. את מקומי קניתי בעבודה קשה, במחקר מעמיק ובסקרנות אינסופית."

"מה תרצי שיגידו עלייך בעוד עשרים שנה?" אני שואלת אותה.
היא מחייכת, "אני רוצה שיגידו שמיכל ראתה את האנשים, ושעשתה טוב למרחב שבו אנחנו חיים."
אולי זהו גם המפתח להבנת תפיסת העולם שלה: מבחינת יוקלה, הצלחה מקצועית אינה נמדדת רק במספר הפרויקטים, בגודל המשרד או בהיקף זכויות הבנייה. היא נבחנת גם בשאלה מה נשאר בעיר אחרי שהאדריכלים והיזמים ממשיכים הלאה – איזה מרחב נוצר, מי יכול לחיות בו, והאם הוא מיטיב עם האנשים שעבורם תוכנן.
יוקלה מוכיחה שמקצועיות אדריכלית בלתי מתפשרת, ראייה אורבנית רחבה ועסקים מצליחים אינם עומדים בסתירה לערכים, לחברה ולאנושיות. להפך. הם המנוע האמיתי שלהם.
כדי לבנות חברה טובה וחזקה יותר, אנחנו חייבות להעמיד בפרונט נשים חזקות, מוכשרות ומדויקות שמכוונות גבוה, מסמנות מטרות ועפות עליהן. בדיוק כמו מיכל.

כתבה זו היא חלק מסדרת כתבות על נשים מעוררות השראה בתחום האדריכלות והעיצוב – כאלו שלא שמות רק את הפרויקט בפרונט, אלא את האישה שמאחוריו.

שיח אדריכליות: אדריכלית מיכל יוקלה ואדריכלית שלי גוגנהיים. צילום: