סכמת מבנה פשוטה, מעטפת המפגישה בין בטון וזכוכית, חוזק ושבריריות, אטימות ושקיפות, קלילות וכובד. המחברים הפיזיים בין החומרים, השומרים על המתח וחוסר היכולת שלהם להיפגש – הם אלו המציירים בקווים דקים ומדויקים את קירות המעטפת, כמערכת המקיימת איזון מתוח בין הקל והכבד, מותירה את המעשה הקונסטרוקטיבי מטושטש ומותירה את חזיתות המבנה כקומפוזיציה אבסטרקטית.

אולמות האירועים מלווים את התרבות האנושית על גווניה השונים עוד משחר ההיסטוריה, בדמותם של אתרי כינוס המוניים – לצורכי פולחן ואירועים קהילתיים מסוגים שונים. כאלו הם הפנתאון הרומי ובתי הכנסייה השונים. התפתחות טכנולוגיות הבנייה בתקופת המהפכה התעשייתית, זכו לרגע שיא עם הקמתו של “ארמון הבדולח” שתוכנן ע״י ג׳וזף פקסטון בשנת 1851, לכבוד “התערוכה הגדולה” שהתקיימה בלונדון. המבנה סימן, אולי, בהקמתו את תחילתו של עידן חדש – בו אולמות האירועים הפכו זמינים ונגישים לשימוש הציבור האזרחי הרחב, למושא לכמיהה וסמל סטאטוס.

הצלחתה של האסכולה המודרניסטית בעולם האדריכלות בראשית המאה הקודמת – עם עיקרון האב המחולל “צורה עוקבת שימוש”, שטבע האדריכל לואיס סליבן – השפיעה בין היתר על התפתחות ארכיטקטורת האנגרים הגדולים, כמבני ענק תעשייתיים, בעלי חלל רחב ידיים ורב תכליתי בהווייתו. עירומים וחפים מקישוטיות ואלמנטים שאינם חלק ממרכיביו הקונסטרוקטיביים או ההכרחיים לתפקודו הראוי של המבנה. ארכיטקטורה זו, אומצה במהרה לצורך קיומם של כינוסים רבי משתתפים, המאופיינים בתנועה חופשית בחלל והמשרתים מטרות כינוס נרחבות כמופעי מוזיקה, תערוכות, חללי תצוגה ואירועים פרטיים.

דומה, כי השפעתה האדירה של הארכיטקטורה המודרניסטית, כפי שבאה לידי ביטוי בעיצובה של סכמת מבני האנגרים, המציגה חלל גדול ממדים – זכתה להצלחה חלקית בלבד בתחום החוויה החללית פנימה – המבנים המשרתים מטרות תעשייתיות נותרו, פנים וחוץ, עירומים ופונקציונליים ולעומתם המבנים המשרתים אירועים תרבותיים שונים, נדרשו לתפקד כממד זר למציאות, המספק למבקר חוויה הלקוחה מעולמות אחרים. המבנה עצמו הפך לקופסא – מיכל – פלטפורמה לכינונה של תפאורה אווירתית, המאפשרת יצירת הזדהות והגשמת חלומות נכספים – מנורות שנדלייר ענקיות, ווילונות תיאטרון, מפלי מים ודקלי קוקוס הם רק דוגמא, כיצד הצורך באפיון אווירה התמודד עם מבוכת הממד החללי, לעיתים תוך כדי הפניית גב לעולם הצורני הנקי של הארכיטקטורה המודרניסטית, מחסנים מאופרים כארמונות.

עם אותה “הפניית גב” התמודד האדריכל פיצו קדם, בתכנונו של אולם האירועים “לאגו”, שהקמתו הסתיימה זה מכבר ביולי 2015 בראשון לציון, לומר – התמרת האסתטיקה המודרניסטית, שלעיתים רבות נתפשת כקרה ומנותקת לכדי רקע וויזואלי למימוש חלומותיהם של בעלי האירוע וזאת – מבלי לחטוא לניקיונו הצורני והמינימליסטי של הסגנון.

סכמת המבנה הפשוטה, המאגדת שני חללי אירועים גדולים משני צדיו של החלל האופרטיבי – כמו מהווה נקודת מוצא לעיצובה של המעטפת המורכבת ממפגש בלתי אפשרי בין בטון וזכוכית. חוזק ושבריריות, אטימות ושקיפות, קלילות וכובד, עושים יחד בבנייתה של המעטפת, מהדהדים במבנם הצורני זיכרון של מחסן או מכולת משא. התבוננות בפרטי הבניין מגלה, כי המחברים הפיזיים בין החומרים, השומרים על המתח וחוסר היכולת שלהם להיפגש – הם אלו המציירים בקווים דקים ומדויקים את קירות המעטפת, כמערכת המקיימת איזון מתוח בין הקל והכבד, מותירה את המעשה הקונסטרוקטיבי מטושטש ומותירה את חזיתות המבנה כקומפוזיציה אבסטרקטית.
זו האחרונה לובשת ופושטת צורות ומופעים שונים עם השתנות אור השמש ותאורת הפנים לאורך שעות היום. הופכת את המעטפת, הקופסא להיות הדבר עצמו – אותו רקע קביל, המספק תחושת הזדהות של המשתמש והמאפשר לו כלי להגשמת חלומותיו. זאת ועוד – הזכוכית והבטון הבאים במבנה לכדי ביטוי בעיקר במופנם האטום והבלתי מבריק, כמו מערערים את ממדיו האמתיים ומעוררים בו את הממד האינטימי. תכונות אלו נשמרות גם בחללי החוץ המוקפים קירות, המתקיימים לצד קירות המעטפת, ההופכת למעשה להיות מחיצה בעלת תכונות זהות משני צדיה ובכך מייצרת חוויה עיצובית המתמשכת אל “אולמות חוץ”.
שלל הבחירות העיצוריות, כמו בחירת גופי התאורה ואופן תלייתם, עיצובן של רחבות החוץ והבריכה ההיקפית – משלימים את התמונה המינימליסטית ומספקים אלטרנטיבה אפשרית למקביליהם באולמות האירועים המוכרים.

אדריכלות: פיצו קדם אדריכלים
צוות תכנון: הילה סלע, פיצו קדם
מהנדס קונסטרוקציה: רון משולמי
אדריכלות נוף:  צורנמל טורנר
צילום: עמית גירון
פריקסט בטון אדריכלי: אקרשטיין
מערכת קירות מסך מזכוכית: LAMBERTS גרמניה