לאחר הנסיגה של ישראל מחצי האי סיני, בשנות ה-80, החלה מצריים ליישם מדיניות תכנון ארצית על חצי האי. היה צורך לשלב את הטריטוריה הזו בגודל 60,000 קמ"ר ו-500,000 תושביה, בגיאוגרפיה של מצרים החדשה. חצי האי היה אפוא טריטוריה חדשה לניסויים, מופרדת ממצרים בגבול פיזי, תעלת סואץ.

 

תכנית ה-NPDS (הפרויקט הלאומי לפיתוח סיני), יצאה לדרך בשנת 1994. המטרה הייתה להשיב, לפתח ולייצב את השטח במזרח התיכון. כדי להשיג מטרות אלו לוותה התוכנית במספר פרויקטים לפיתוח תשתיות. הם מורכבים בעיקר ממבנים לקישור בין חצי האי לשאר מצרים (גשר השלום של מובארק על פני תעלת סואץ, שנחנך ב-2001) או תעלות השקיה כמו פרויקט תעלת סלאם (שלום). מטרת התשתיות הללו הייתה לאחד פיזית את השטחים, לקשר ביניהם. לתוכנית היו השפעות במונחים של גידול אוכלוסין ועיור. באל-עריש, עיירה צפונית על הגבול עם רצועת עזה, האוכלוסייה הוכפלה בין 1982 ל-1996. השטחים החלו להתמלא יותר ויותר, אלה כבר לא היו השטחים הריקים שישראל כבשה פעמיים.
עם זאת, הצמיחה הכלכלית נעצרה ב-2004 אחרי המתקפה המשולשת של אל קאעידה בטאבה. טרגדיה זו סיימה את פרויקט הפיתוח שכבר ניזוק פעם אחר פעם מחוסר היציבות באזור. קודם כל, המתיחות הישראלית-פלסטינית גאתה בשנות ה-2000, ערערה את השלום הקר בין מצרים וישראל. כמו כן, האוכלוסיות הבדואיות (המהוות שליש מהאוכלוסייה) נשללו מזכויותיהן בקרקע ותמיד מצאו עצמן בשולי פרויקטי פיתוח. כמו כן נוצר חוסר איזון בין יישובים שלא היו מפותחים מבחינה כלכלית ותברואתית לבין מלונות 5 כוכבים הממוקמים במרחק של כמה מאות מטרים משם.
כך, הפריחה התיירותית התערערה וקמלה יחד עם הפיגועים, השבריריות וחוסר היציבות של סיני, אשר גם עצרו השקעות רבות באזור. כמה אתרי בנייה תיירותיים נעצרו.
בין 2002 ל-2005, עברו הצלמים Haubitz + Zoche בסיני ותיעדו אתרי נופש עם בתי מלון נטושים. עיירות הרפאים הללו מלאות במבני מלונות לא גמורים, תכניות שלא הושלמו, חלומות שלא הוגשמו, עומדות בודדות באמצע המדבר. סדרה זו מתארת ​​צורה של ארכיאולוגיה חדשה, המציגה עידן עבר, אבל ההפך מהארכיטקטורה המפוארת של הפרעונים.
זו ארכיטקטורה של בטון, שרוצה להתקיים במדבר סיני ונשאר ממנה רק השלד האפור. חורבות הבטון הללו, שכמעט יוצאות מרומן של באלארד, מנוגדות לצבעים החמים של החול והכחול העמוק של השמיים, המסמנים את חוסר ההלימה של בנייה כזו. הפגרים של מבנים אלה נותנים הצצה לצורתם של מבנים בעלי ארכיטקטורה מורכבת וחסרת הקשר. זו לא אדריכלות של סיני, זו אסתטיקה של תיירות וגלובליזציה ללא שורשים. היא עדה לציוויליזציה שלא הייתה קיימת מעולם, במתחם שננטש על ידי תושביה, התיירים.