בריאד נדמה לפעמים שהמשולש הפך לסמל כמעט בלתי נמנע של אדריכלות מקומית. הוא מופיע בחזיתות, בספסלים, בעמודונים ובפרטים קטנים ברחובות – מחווה לבנייה המסורתית של אזור Najd, שהפכה לא פעם לסימן כמעט יחיד ל"אדריכלות מקומית".
דווקא על רקע זה, Shamalat Cultural Center מציע משהו הרבה יותר מורכב. בפאתי Diriyah, האזור ההיסטורי שמצפון־מערב לריאד, עמד בית בוץ ישן. במקום למחוק אותו, לשמר אותו כשריד קפוא או לשחזר אותו באופן נוסטלגי, האמנית הסעודית Maha Malluh ו־Syn Architects בחרו לנהל איתו דיאלוג. התוצאה היא מבנה שבו העבר אינו מוצג מאחורי זכוכית – אלא ממשיך לחיות.

לא מוזיאון של העבר

הבית המקורי עבר תהליך ניסיוני שנשען על שני מהלכים: שימור ותוספת. חלקים מקירות הבוץ נותרו כפי שהיו, בעוד חלקים אחרים עברו התאמה באמצעות חומרי בנייה עכשוויים. התוספת החדשה נבנתה בתוך גבולות החצר המקורית, סביב שרידי גדר הבוץ העתיקה. הגדר אינה מוסתרת; להפך – היא נוכחת גם בתוך המבנה וגם מחוצה לו, והבנייה החדשה מתייחסת אליה כמעט כמו אל אובייקט שיש להתקרב אליו בזהירות.
חזית התוספת מחופה באבן Riyadh בגוון לבן־חם. האבן החדשה אינה מנסה להתחרות במרקם המחוספס והמתפורר של קירות הבוץ. היא משמשת להם רקע שקט, וכך נוצרת אדריכלות שמבוססת על הניגוד בין חומרי העבר לחומרי ההווה. גם החלונות הגדולים ממלאים תפקיד בסיפור. הם ממסגרים את עצי הדקל, את קירות הבוץ ואת הגדרות הישנות שמסביב, ומכניסים את הנוף אל תוך המבנה. זהו חיבור שאינו מתיימר להיראות "עתיק". הוא גם אינו מנסה לטשטש את החדש. להפך: הקורה, עמוד הבטון וקיר הבוץ נותרים שונים זה מזה – והמפגש ביניהם הוא בדיוק העניין.

מקום שבו העבר ממשיך לעבוד

ההבדל המשמעותי ביותר הוא ש־Shamalat אינו אתר מורשת משומר. זהו מרכז תרבות פעיל: חלל תערוכות, סטודיו לאמנים, מעבדת צילום וחללי סדנאות. בקומה השנייה נמצא גם חלל למגורי אמנים. כלומר, המבנה הישן אינו היעד. הוא התשתית. הגישה הזו מעניינת במיוחד משום שהיא מסרבת להפוך את המורשת למשהו שיש רק להביט בו. הבית אינו מוצג כ"פיסת עבר" שיש להגן עליה מפני החיים, אלא כבסיס שממנו אפשר ליצור משהו חדש. וזו אולי הסיבה שהמפגש בין המבנה הישן לתוספת החדשה מרגיש כל כך טבעי: שניהם עדיין ממלאים תפקיד.

אמנות שמדברת עם הזמן

הפרויקט נולד מתוך שיתוף פעולה בין Maha Malluh, מהאמניות הבולטות בסצנת האמנות הסעודית, לבין משרד האדריכלים Syn Architects. עבור Malluh, חומר הוא לא רק חומר. בעבודתה היא מרבה ליצור מפגשים בין חומרים, זיכרונות וסיפורים, ולבחון כיצד אפשר להעניק לעבר משמעות חדשה בהווה. גם כאן היא אינה מבקשת לספר את העבר כפי שהיה. היא מבקשת לגרום למבקר להסתכל עליו מחדש. בית הבוץ הזה, למשל, אינו עוד בית בוץ. העובדה שהוא הפך למקום שבו אמנים יוצרים, מציגים ומלמדים, משנה את משמעותו. הוא כבר אינו רק עדות לתקופה שחלפה – אלא משתתף ביצירת התקופה הבאה.

שני הרים שמביטים אל העתיד

גם השם Shamalat נושא בתוכו את הרעיון הזה. השם הוא וריאציה של "Shmam" – שני פסגות הרים המופיעות בשירה מתקופת Jahili, ומשמשות בה כעדים שקטים לחלוף הזמן. הן נמצאות ברקע, בזמן שהחיים והאירועים מתרחשים לפניהן. זהו דימוי מדויק למדי למבנה הזה: קירות הבוץ הם העבר, התוספת החדשה היא ההווה, והפעילות שמתרחשת בתוכו מכוונת אל העתיד.
במקום לשאול איך משמרים בניין ישן בדיוק כפי שהיה, Shamalat שואל שאלה מעניינת יותר: מה אפשר לעשות עם מה שנשאר? אולי זו גם הדרך הנכונה לחשוב על שימור במאה ה־21. לא בהכרח לשמר כל קיר וכל פרט כאילו הזמן עצר מלכת, אלא לאפשר למבנים מן העבר להמשיך להשתתף בחיים. ב־Shamalat, הבוץ, האבן, האמנות והאדריכלות העכשווית אינם מנסים לדבר באותו קול. הם פשוט מדברים זה עם זה. והמבנה הישן, שהיה יכול להפוך לעוד שריד נשכח בפאתי Diriyah, מקבל כך חיים חדשים – לא כמוזיאון לעבר, אלא כמקום שמאפשר לדור הבא לכתוב עליו את הפרק הבא.

Shamalat Cultural Center
Design: Syn Architects, Maha Malluh
Location: Riyadh, Saudi Arabia
Area: 615 m²
Year: 2022
Design Team: Sara Alissa, Nojoud Alsudairi
Artist: Maha Malluh
Photographs: Hassan Al Shatti, Laurian Ghinitoiu, Nujud AlHussain