זכייתו של Smiljan Radić ב־Pritzker Architecture Prize 2026 התקבלה בהפתעה – אך גם בשקט יחסי. לפי Yang Tianzhou, תגובה זו משקפת פער בין אדריכלות ניסיונית ואישית לבין מציאות מקצועית מאתגרת של קיצוצים ואי־ודאות בענף.
אחת העבודות המרכזיות להבנת גישתו היא Serpentine Pavilion 2014, שתוכנן עבור Serpentine Galleries. המבנה, שתועד בין היתר על ידי Danica O. Kus ונכתב עליו על ידי Vanessa Quirk, שואב השראה מהסיפור “The Selfish Giant” של Oscar Wilde.
הפביליון תוכנן כמסה אמורפית המזכירה אבן גדולה או גוף זר שהונח בנוף – עם מעטפת פיברגלס חצי־שקופה הנתמכת על עמודים דקים. הוא יוצר מתח בין כבדות וקלילות, בין אובייקט “פרימיטיבי” לטכנולוגיה עכשווית. לאחר הצגתו בלונדון, הועבר המבנה לאזור הכפרי של Bruton, שם קיבל פרשנות חדשה כחלק מהנוף.
עם זאת, החוויה הפיזית של המבנה שונה מהדימוי האיקוני שלו: במקום שקיפות ואווריריות, הוא נתפס כגולמי, מחוספס ואף כבד. תחושה זו מדגישה את אחד המאפיינים המרכזיים בעבודתו של Radić – עיסוק במצבי ביניים של חומר: לא גמור, לא מלוטש, לא מוחלט.
גישה זו מציבה אותו מחוץ לזרמים מרכזיים באדריכלות – לא אסתטיקה של פרטים מוקפדים ולא טיפולוגיה עירונית קלאסית, אלא חקירה של יחסים בסיסיים בין גוף, חומר ומרחב.
הדיון סביב זכייתו מעלה שאלה רחבה יותר: מה תפקידה של אדריכלות כיום? בעוד התחום נשען על יעילות, ביצועים ועלויות, Radić מציע אדריכלות שממשיכה לשאול שאלות – גם אם אינה מספקת תשובות ישירות.
בסופו של דבר, ייתכן שזהו ערכו המרכזי: תזכורת לכך שאדריכלות אינה רק פתרון בעיות, אלא גם פרקטיקה תרבותית שמעצבת חוויה, זמן ומשמעות – גם בעידן של מגבלות.
