מרכז המבקרים החדש ברמת הנדיב, מבנה ייחודי הטמון בתוך סוללת עפר, עושה שימוש וירטואוזי באור טבעי ומהדהד את סימבוליקת החיים והמוות של גני הזיכרון

 

 

IMG_8494

המבנה של מרכז המבקרים יוצר סוללה התוחמת את גן הזיכרון שמצפון.

 

גן הזיכרון ואחוזת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה–רוטשילד ורעייתו שוכנים בליבה של שמורת רמת הנדיב שבמורדות רכס הכרמל ומחברים, כדרכם של מונומנטים, בין הנצחי לבן–החלוף. הגן, שתוכנן בשנות ה-50 ע”י אוריאל שילר ושלמה ויינברג (אורן), מתייחד בכך שבניגוד למודל המקובל של גני זיכרון, הקבר שבמרכזו לא מהווה נקודת ציון ראשית ומוקד לגן. ההיפך הוא הנכון: הקבר, המורכב מחצר חפורה וממערת קבורה, כמעט נסתר בין שבילים מתפתלים, גינות ותצפיות נופיות. למרות זאת גן הזיכרון — וכך תוכנן מלכתחילה — הוא נקודה בה נפגשים המוות, בדמות קברו של הנדיב המנוח, והחיים בדמות הגן המלבלב. מבנה מרכז המבקרים החדש בפתחו של הגן עוסק גם הוא, בדרכו, במפגש סמלי בין חיים למוות.

 

IMG_8397

מבנה מרכז המבקרים חבוי בתוך הסוללה הירוקה ורק הכניסות רומזות על מיקומו.

מבנה חדש למרכז המבקרים נדרש לאור הגידול המתמיד במספר המבקרים בגני הזיכרון והרחבת המחוייבות של רמת הנדיב לפעילות אקולוגית והוא כולל גם חנייה מורחבת ומוסדרת למכוניות ולאוטובוסים ומבני מינהלה ותפעול. לאחר שנדחתה הצעתו של האדריכל האמריקני אמיליו אמבסז (Ambasz) — הידוע בתכנון מבנים המתעטפים ומתחפרים בנוף — הופקדה על המלאכה האדריכלית עדה כרמי–מלמד.

 

Untitled_Panorama13

 

גן הזיכרון הוא נקודה בה נפגשים המוות, בדמות קברו של הנדיב המנוח, והחיים בדמות הגן המלבלב

 

Untitled_Panorama19

 

Untitled_Panorama22

 

התחפרות

 

Untitled_Panorama11

 

הרעיון המרכזי שהנחה את המזמין והאדריכלים בתכנון מבנה מרכז המבקרים החדש היה יצירת חיץ מובהק בין החנייה לבין הגן. חיץ זה נוצר באמצעות סוללת עפר ארוכה וגבוהה הנמשכת לכל אורך חזית הגן, סוללה בתוכה הוטמנו החללים של מרכז המבקרים.
סוללת העפר התלולה, שניתן לחצות רק דרך שלושה מעברים החותכים אותה בניצב, מכוסה כולה בצמחיה. בצידה האחד, הפונה לחנייה ולשמורה, נטועה הסוללה בצמחיה המחקה את החורש הים–תיכוני המאפיין את האזור. מעברה השני, הפונה לגן — נשתלה צמחיה מתורבתת ועשירה יותר. מהלך הצבת סוללה יוצר גבול ברור בין החניון — שכאן הוא מטופח ועתיר בצמחיה — לבין הגן, שהם, לכאורה, שני הפכים — הטבעי מול המלאכותי, החי מול הדומם. יחד עם זאת, כיוון שהדרך היחידה כמעט להגיע לרמת–הנדיב היא באמצעות רכב, מדובר במעין הפניית עורף למבקרים שבבואם ברכב פרטי ניצבים מול ‘חומה’ המסתירה את הגן המטופח. זאת ועוד, מעבר לחניון נמשכת שמורת רמת–הנדיב שבה צמחיה טבעית ומסלולי טיול שונים, כך שהסוללה חוצצת למעשה גם בין הגן המעובד והמטופח לטבע הפראי. הסוללה מציבה את חללי מרכז המבקרים בתוך תל אדמה באופן שכמעט ואין להם חזיתות חיצוניות. ניתן לגלותם רק כאשר חוצים את הסוללה או כאשר רואים את המכלול מכיוון החזיתות הקצרות של הסוללה, חזיתות שהן פתוחות ומזמינות יותר. עם התפתחות הצמחיה, תהפוך ודאי הסוללה לחלק אורגני של הנוף ומזויות מסוימות לא ניתן יהיה לנחש שחבויים בתוכה מבנים. בשלב זה, כאשר התל הארוך עדיין מעט חשוף, יש משהו מלאכותי בחתך של הסוללה ובמימדיה ודווקא בחלקי המבנה הגלויים יש יותר עידון.
למרות שלא הייתה זו בהכרח הכוונה מלכתחילה, מעניקה הסוללה העוטפת ערך אקולוגי למבנים והופכת את מבנה מרכז המבקרים לסמל מובהק לחשיבה ‘ירוקה’. כיסוי המבנים בעפר מבודד אותם היטב מפני החום והקור, מצטרף למערכות האלקטרו–מכניות החוסכות אנרגיה ומים ומהווה את הצד הקונקרטי של המהלך האקולוגי. אולם הקונקרטיזציה הטכנולוגית מהווה רק חלק מהאמירה ה”ירוקה”: כיוון שבזכות הסוללה נעלמים המבנים והטבע מכסה עליהם — הרי שהטבעי, גם אם הוא מעשה ידי אדם, גובר על המלאכותיות של המבנים.
עם התפתחות הצמחיה, תהפוך ודאי הסוללה לחלק אורגני של הנוף ומזויות מסוימות לא ניתן יהיה לנחש שחבויים בתוכה מבנים

 

IMG_1801

 

אור

המבנה הארכני של סוללת העפר, המתחייב מן הרצון להגדיר גבול ברור, הוביל לתכנון מרכז המבקרים כמבנה לינארי מובהק. הפונקציות שנדרשו למרכז המבקרים — כיתות לימוד, אולמות וגלריה וכן שירותים, קיוסק ומסעדה — נשזרו זו אחר זו בתוך הסוללה, לאורך הציר הראשי ש’נחצב’ לאורכה והן מקובצות בארבעה אגפים. בין אגף לאגף מפרידים המעברים הפתוחים, הניצבים לסוללה, המקשרים בין החניה לבין הכניסה לגן כך שבכל מעבר בין אגפים יוצא המבקר החוצה ונחשף לנוף הקרוב. בנוסף, בכל אחד מן האגפים, פרט לאגף הגלריה, מוקמו חצרות מוקפות קירות אך פתוחות לשמיים, המכניסות אור אל החללים השונים.
וכך, המבקר השרוי במעבה האדמה נחשף אל האור במספר דרכים. הדרך האחת היא בעת חציית המעברים הפתוחים במעבר מאגף לאגף במבנה. הדרך השניה היא באמצעות החצרות הפנימיות, כפי שאוזכר. הדרך שלישית היא באמצעות סקיילייט המכניס אור מסונן מן התקרה של המעבר הראשי. אור זה מאיר גם את החללים שלאורכו וחודר אליהם באופנים המשתנים לאורך הנתיב. המתח הנוצר בין האור והפתיחות לבין הסגירות והאפלוליות של מבנה המכוסה באדמה הוא המוטיב החווייתי המרכזי בתוך הבניין, היוצר סיפור. סיפור המתפתח לאורך הציר המתחיל במזרח, בקיוסק הפתוח, נסגר ויורד ברמפה אל תוך האדמה ואז נפתח שוב אל הנוף בקצה האגף המערבי. קירות הזכוכית הגדולים במסעדה שבאגף המערבי והמרפסת שמעליה מאפשרים הצצה אל הנוף של השמורה ואל הים.
רצף התנועה והאור מבוצע בשפה האדריכלית של עדה כרמי–מלמד, המתפתחת בעקביות ראויה לציון במבני הציבור שהיא מתכננת. זוהי שפה אדריכלית אלגנטית, פורמלית ומאופקת המשלבת רמזים לבנייה מנדטורית ירושלמית, מודרניזם ומעט ברוטליזם של בטון חשוף. לצד נקודות של פתיחות מודרניסטית בחלל המסעדה השקוף, מעניק המבנה תחושה מתגוננת, המתאפיינת במשטחי אבן נרחבים, בבטון חשוף ובחלונות ארוכים וצרים. כשאלה חוברים לסוללת העפר הדרמטית קשה שלא לקרוא בהם ביטוי לחרדות הקיום הישראלי ולדחף הלא–מודע להתגונן ולהסתתר.

 

IMG_8383

 

מקדש

לסיפור שמספר המבנה הייחודי הזה יש מימד עמוק יותר מהתחפרות ואור — מימד מורבידי, המקשר את מרכז המבקרים למקדשי קבורה קדומים. מימד זה מתבטא ביצירת מבנה הקבור בתוך האדמה ופתוח רק לאור מן הרקיע, ללא מבט אל חיי היום–יום שבחוץ. מימד זה מתבטא גם במהלך הליניארי הנחרץ של המבנה, לינארי כמו זרימתו החד–כיוונית של הזמן, הנוטל את המבקר מטה אל תוך בטן האדמה והחוצה ממנה במעין מסע טיקסי של מוות ותחייה. המימד המורבידי בא לידי ביטוי גם בחתך המשולש בו עשוי הבניין, חתך שיש בו רמז לפירמידה — מקדש המוות המצרי הקדום שהיה גם המודל התכנוני הראשוני של האדריכל שילר לאחוזת הקבר של הברון ונדחה לטובת דימוי מערת–הקבורה היהודית.
כך שדווקא במבנה מרכז המבקרים — מבנה האמור ללמד על החיים שבטבע ושבנוף ועל התחייה הלאומית שמימן ותכנן הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד — דווקא בו מתגלמות מחדש התמות של אחוזת הקבר. המתח שבין החיים למוות, שהניגוד ביניהם יצר את הסימבוליקה של הגן המקורי, מתגלגל גם למבנה מרכז המבקרים. אלא שבמבנה החדש, שלא כמו במסלול ללא–מוצא של מערת הקבר של הברון ורעייתו, מסתיים הטיול בבטן האדמה בחלל מואר, הפתוח אל הנוף ומרמז על תחייה.

 

Untitled_Panorama10

 

IMG_8315

 

IMG_7265

 

Untitled_Panorama1

 

 

מרכז מבקרים רמת–הנדיב, ליד זיכרון–יעקב
אדריכלות: עדה כרמי–מלמד, אדריכלים
אחראים: גיא תאומי, יובל אמיצי
תכנון נוף: מילר–בלום, אדריכל נוף אמיר בלום
קונסטרוקציה: רוקח אשכנזי
מים וביוב: גלמור
מיזוג: גרוברארט
חשמל: רמאור
תכנון סביבתי: אסא–אהרוני
ניהול: א.ד. רהט
בניית שלד: תורג
גמר: עזרא ימין
נגרות: גדעון סגל
תכנון תצוגת גלריה: ניר וססיליה כשר
מזמין: יד הנדיב
מנהל הגן: הוגו יאן טרגו
תקופת בנייה: 2006-2008

 

לכל הכתבות בקטגוריית אדריכלות
+כתבות מומלצות
הקמת מרכזי עיצוב ומתחמי אמנויות
אדריכלות
הקמת מרכזי עיצוב ומתחמי אמנויות
  חברת מתחמי עיצוב (מקבוצת אוריין יזמים), הקימה לאורך כ-45 שנה, מפעלי אדריכלות ועיצוב
ספריית קונספט מלבנים מעוותות / HCCH Studio
אדריכלות
ספריית קונספט מלבנים מעוותות / HCCH Studio
הספרייה בקוטר של כ-10 מטרים ובגובה של 5 מטרים, עם שני חצאי עיגולים המשתלבים
יפן השקיעה מיליארדי דולרים בשדה תעופה צף – אבל הוא שוקע בים
אדריכלות
יפן השקיעה מיליארדי דולרים בשדה תעופה צף – אבל הוא שוקע בים
זהו אחד מנמלי התעופה הייחודיים בעולם, שנפתח ב-4 בספטמבר 1994, בתכנונו של אדריכל העל

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*