האמן שמת צעיר, בן 35, חי ופעל בסוהו בניו-יורק, מושפע ומשפיע על יוצרים נוספים באותו מקום וזמן, מפיליפ גלאס ועד לג’וזף בוייס. בסצנת העיר התחתית של ניו יורק, היוצרים האלה הפכו באופן לא מודע לחלוצים של הג’נטריפיקציה. מטה-קלארק, סטודנט לשעבר לאדריכלות באוניברסיטת קורנל, בחר להתמודד עם מצוקה עירונית וגם עם תכנון עירוני חסר נשמה, על המכונות של לה קורבוזייה למחייה מודרנית (אביו עבד במשרד של קורבוזיה בשנות העשרים של המאה הקודמת), מכונות של הון ונדל”ן.

מטה-קלארק עיצב גישה משלו שאפשר לכנותה “אנרכיטקטורה”, המתבטאת ביחס אנרכי לסביבה הבנויה ורצון לעודד אנשים לעשות חשיבה מחודשת בגישתם ובתפיסה שלהם את הסביבה שלהם, בדרכים יצירתיות ורדיקליות. יותר רדיקלי מזה קשה להעלות על הדעת וזה כלל אפילו ערוב אשפה עם בטון, כאב-טיפוס אפשרי לקירות שחסר בית יכול לבנות ושיהיו עמידים יותר מקירות הקרטון שהם משתמשים בהם ועדיין משתמשים בהם, כמקלט לעצמם.
מטה-קלארק רצה, לדעתי, שהעבודה שלו גם תועיל וגם תענג. התועלת עשויה להיות מטפורית כמו גם מעשית.
הוא פעל בזמן מסויים ומותו המוקדם הותיר את תהליך אומנותו בהשעיה, מלאה בפוטנציאל שאמנים מאוחרים ממשיכים לממש אותו עד היום. שום דבר לא נובע משום דבר. אני יכולה בקלות לחבר את משנתו עם המוסיקה של לורי אנדרסן, כמו שאפשר למצוא חיבור בינו לבין רושנברג.
“בניינים הם ישויות קבועות במוחם של רוב האנשים”, כתב. “הרעיון של מרחב משתנה הוא למעשה טאבו – אפילו בבית שלך עצמך. ניסרתי בבניין ליצור הפתעה ולהפוך את החלל למצב נפשי. הכל היה שיעור במעורבות חברתית, משחק ואפשרות. רציתי להכניס את האור”.