הוא תוכנן להיות הקניון המודרני הראשון, אייקון פורץ דרך בעולם והוגדר על ידי מבקרי האדריכלות החשובים כ"פלא אדריכלי" אשר סלבדור דאלי ניסה להיות מעצב הפנים שלו - כיום הוא משמש כבית כלא, המענה אסירים פוליטיים ומפר זכויות אדם, בוונצואלה.

 

על ראש גבעה טבעית, בתוך שכונות העוני של סן אגוסטין, בדרום מרכז קראקס, ונצואלה, נישא מבנה מפואר, עם רמפה מתפתלת ומסתלסלת עד הגיעה אל ראש הכתר של המבנה – כיפה גיאודזית, שתוכננה על ידי לא אחר מאשר ריצ'רד בקמינסטר פולר עצמו. המבנה הוא אחד השרידים החשובים ביותר של התנועה המודרניסטית בוונצואלה.
הקומפלקס החדשני והמרשים הזה, תוכנן להיות El Helicoide – הקניון החדשני ביותר בעולם, עם רמפה מתפתלת באורך של 2.5 קילומטר, המאפשרת למכוניות לעלות, לרדת ולחנות ישירות מול החנויות בהן רצו לבקר. מה שהופך אותו לקניון הראשון בעולם שאפשר לנסוע בתוכו ודרכו. שלוש מאות חנויות אמורות היו לגדוש קונים, לצד מלון 5 כוכבים, בית קולנוע עם שבעה מסכים, אולמות תצוגה, חדר כושר, בריכה, באולינג, חדר ילדים ועוד הרבה יותר מכל זה. המבנה היה אמור להיות חלוץ בשימוש במעליות טלסקופיות שנעות בזוויות ולא רק אנכית.

 

 

 

את הפרויקט הגו בסוף שנות החמישים האדריכלים Pedro Neuberger, Dirk Bornhorst ו- Jorge Romero Gutiérrez, עבור הדיקטטור ונשיא ונצואלה מרקוס פרז חימנז, הידוע בחיבתו לפרוייקטים אדריכליים גרנדיוזיים. נקודת הפתיחה שלו הייתה מבטיחה עד אין קץ: הפרויקט הוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק והוכרז שם כניצחון של העיצוב המודרניסטי, שהוא לא רק פלא אדריכלי אלא גם פנומן תרבותי. המשורר הצ'יליאני, זוכה פרס הנובל, פבלו נרודה, הכריז כי הוא "אחת היצירות המעודנות ביותר שעלו במוחו של אדריכל" וסלבדור דאלי הציע להם שהוא יבצע את עיצוב הפנים של המונומנט, כדי להבטיח שהוא יקח חלק בקניון המודרני הראשון בשנות ה-50.
בנייתו של הבניין כמעט הושלמה, כאשר הדיקטטורה של פרז קרסה ויחד איתה המימון שניתן לאדריכלים. הממשלה החדשה לא הראתה כל עניין להשלים את הפרויקט של הרודן לשעבר. בשנת 1961, שנה לפני שהפרויקט אמור היה להסתיים, הבנייה נעצרה. בשנת 1975, לאחר הליך פשיטת רגל ממושך, נוכס הבניין לרכוש ממשלתי.
הפולשים הראשונים למגדל השן השומם החלו לאכלס אותו בשנת 1979. הם היו בעיקר קרבנות מפולת כלכלית שחוותה המדינה. אולם תוך שלוש שנים בלבד, מספר הפולשים לבניין שלא כחוק עלה ליותר מעשרת אלפים, ו-El Helicoide הפך למאורת סמים ומין ענקית.
בשנת 1982 פונו הפולשים והוחלט להפוך את הבניין למוזיאון להיסטוריה ואנתרופולוגיה. זה, כמובן, מעולם לא קרה. במקום זאת, על המבנה השתלטה משטרת החרש של ונצואלה, בשנת 1984 והפכה אותו למפקדתם. אינספור החדרים של הבניין, שנועדו במקור להציג ולמכור מוצרים נחשקים, שיעשו את החיים למרנינים ומפנקים, משמשים במקום זאת כתאי מאסר, חקירה ועינויים של אסירים פוליטיים, אשר נחטפו מבתיהם, מקבלים שם מכות חשמל או שתולים אותם הפוך, בכדי לדובב אותם. אסור לצלם את המבנה וגם התנועה בכבישים הצמודים אליו, הוגבלה.
המרחב שרצה להיות סמל למסחר חופשי בשנות החמישים והשישים, הפך לימים לבית כלא. על פי דוח שפרסם ארגון לא ממשלתי, המקום מהווה מרכז של עינויים ויחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל, שמבוצע על ידי ממשלת ונצואלה.
בשנת 2012, בית הדין לזכויות אדם אף בדק את המקום וקבע כי הוא אינו כשיר להיות כלא, מה שלא מרגש את הממשלה והמבנה המפואר ממשיך להחזיק באסירים ולהפיץ סיפורי אימה של הפרת זכויות אדם.
משפחות ממשיכות להפגין ברחובות, נושאות את תמונות ילדיהם, הורים או אהובים אשר נבלעו במבנה ומאז לא נודעו עקבותיהם. לפני שנה (מאי 2018), פרץ במקום מרד אסירים, אשר דוכא על ידי המשטרה.