במשך מאות שנים שימשה המחצבה מקור לאבן לבנייה. בשנת 1989 היא נפתחה כאתר תיירות, אך בשל השקעה מוגבלת, תכנון מרחבי לא מספק וקידום חלש, נסגרה בשנת 2015. במשך שנים נותרה במקום תשתית אדירה של חללים, קירות סלע ומעברים – עד שהוחלט להעניק לה תפקיד חדש.
הפרויקט Huangyan Quarry Cultural & Art Center, שתוכנן על ידי משרד האדריכלות DnA_Design and Architecture בראשות האדריכלית שו טיאנטיאן (Xu Tiantian), מציע תפיסה שונה של התחדשות עירונית: לא למחוק את העבר התעשייתי, לא להסתיר את סימני הכרייה ולא לשחזר את הנוף למצבו המקורי, אלא להפוך את מה שנותר ממנו לתשתית תרבותית חדשה. אחד המהלכים המעניינים בפרויקט הוא הבחירה שלא להתייחס למחצבה כאל שטח פגום שצריך לתקן. הסלע החצוב, החללים העצומים והמשטחים הלא־סדירים אינם נתפסים כמכשולים לתכנון, אלא כמרכיבים המרכזיים שמעצבים אותו. במקום להכניס לתוך המחצבה מבנה תרבותי קונבנציונלי, האדריכלות מתאימה את עצמה לחללים הקיימים. הטופוגרפיה הופכת לתוכנית הבניין; קירות הסלע מחליפים במקומות רבים קירות בנויים; והמערות, שנוצרו לצורכי הפקה תעשייתית, הופכות לחללי תצוגה, מופעים ומפגש.
זהו שינוי מהותי בתפקיד האדריכלות. היא אינה מבקשת להתחרות בעוצמתו של האתר באמצעות אובייקט חדש, אלא לפעול בתוך מה שכבר קיים, להדגיש את איכויותיו ולארגן אותו מחדש לשימוש ציבורי. המחצבה, שבעבר הייתה מרחב של הוצאה – הוצאת חומר מתוך האדמה – הופכת למרחב של הכנסה: של אנשים, פעילויות, רעיונות וחיי תרבות.
שטח הפרויקט משתרע על פני כ־20,000 מ"ר וכולל שלושה מתחמי מחצבה. התכנון מנצל את הפרשי הגובה ואת המרחבים שנוצרו בחציבה כדי ליצור מערכת של טרסות, משטחי שהייה, שבילי הליכה ומוקדי פעילות. החללים הפתוחים אינם רק רקע לפעילות התרבותית. הם המארג שבתוכו היא מתרחשת. טרסות רחבות מאפשרות לעצור ולהתבונן בקירות הסלע; משטחי ביניים יוצרים נקודות מפגש; ובתי קפה, תיאטראות קטנים וסטודיות יוצרים מוקדי פעילות בקנה מידה אנושי בתוך נוף תעשייתי מונומנטלי.
המתח בין ממדי האתר לבין גודל האדם הוא חלק מרכזי בחוויה. מצד אחד, קירות הסלע מזכירים את עוצמתה של הפעולה התעשייתית ואת משך הזמן שבו התרחשה. מצד אחר, המפלסים והשבילים מאפשרים לחוות את המרחב בהדרגה, דרך הליכה, שהייה וגילוי. כך הופך הריק שנוצר בכרייה למשאב אדריכלי בפני עצמו. אין צורך למלא כל חלל בבנייה חדשה; לעיתים, הפעולה החשובה ביותר היא להגדיר כיצד אפשר לנוע בתוכו, להתקרב אליו ולשהות בו.
אחד האלמנטים המזוהים עם הפרויקט הוא גשר קשתות מעץ, המחבר בין תצורות הסלע. הגשר נבנה מרכיבים מודולריים שהוכנו מראש והורכבו באתר, פתרון המתאים לפתחי הכניסה הצרים ולמגבלות הבנייה בתוך המחצבה. העץ מכניס למרחב הגאולוגי הכבד חומר בעל אופי אחר: חם, קל ומדויק יותר. המפגש בין קשתות העץ לבין הסלע המחוספס יוצר ניגוד חומרי שאינו מנסה לטשטש את ההבדלים בין הישן לחדש. בחלקים מסוימים הגשר מתרחב למשטחים ולמבני גג. המרווחים המשתנים בין רכיבי העץ מאפשרים לאור לחדור פנימה, כך שהמעבר עצמו הופך לחוויה של אור, צל ותנועה.
הגשר אינו רק פתרון הנדסי המחבר בין שני צדדים. הוא מסמן נתיב חדש בתוך נוף שנוצר ללא תכנון של תנועת מבקרים, ומאפשר לקרוא מחדש את המרחב התעשייתי כמערכת של מסלולים, נקודות מבט ומפגשים.
השם Huangyan, ״סלע צהוב״, אינו רק פרט לשוני. הוא קשור לזהות החזותית של המקום ולשכבות המינרלים שנחשפו בחציבה הידנית לאורך הדורות. תכנון התאורה מעניק לתופעה הגאולוגית הזאת תפקיד מרכזי. האור המלאכותי מדגיש את הגוונים הצהובים, את המרקמים ואת החתכים הלא־סדירים של הסלע, והופך את המערות החשוכות לחללים בעלי נוכחות כמעט תיאטרלית. במקום להסתיר את פני הסלע מאחורי גמר אדריכלי, התאורה חושפת אותם וממסגרת אותם. החומר עצמו הופך לתוכן: קיר המחצבה מתפקד בעת ובעונה אחת כעדות להיסטוריה, כתופעה טבעית וכמשטח חזותי. זהו מהלך שמעלה שאלה מעניינת על היחסים בין אמנות לאדריכלות. האם חלל תצוגה זקוק בהכרח לקירות ניטרליים, או שהמקום עצמו יכול להיות היצירה המרכזית שבתוכה מוצגות יצירות אחרות?
ב־Huangyan, לפחות בחלקים מהמתחם, נראה שהגבול בין חלל התצוגה לבין המוצג הולך ומיטשטש. המבקר אינו רק מתבונן באמנות בתוך מבנה, אלא חווה את ההיסטוריה החומרית של האתר כחלק מהביקור.
היבט משמעותי נוסף הוא מיקומה של המחצבה. בניגוד לפרויקטים של שיקום אתרי תעשייה מרוחקים, Huangyan נמצאת בקרבת מרכז עירוני מתפתח. מטרת התכנון היא להפוך אותה למוקד תרבותי המשולב בחיי העיר, ובמיוחד למרחב רלוונטי עבור הדור הצעיר. המשמעות היא שהפרויקט אינו מסתפק בשימור של אתר היסטורי או ביצירת אטרקציה לתיירים. הוא מבקש להחזיר למרחב תפקיד ציבורי פעיל באמצעות תערוכות, הופעות, פעילות קהילתית וחללי יצירה. כאן מתגלה ההבדל בין שימור לבין התחדשות. שימור יכול להסתפק בהגנה על הקיים; התחדשות מבקשת ליצור תנאים שבהם הקיים יוכל להמשיך להשתנות ולהיות רלוונטי.
עם זאת, הצלחתו של מהלך כזה אינה נמדדת רק באיכויותיו האדריכליות או במספר המבקרים. היא תלויה גם בשאלה מי משתמש במקום, אילו פעילויות מתפתחות בו לאורך זמן, והאם הוא מצליח להפוך לחלק מחיי היומיום של התושבים ולא רק ליעד ביקור יוצא דופן.
Huangyan Quarry Cultural & Art Center מציע קריאה מחודשת של היחסים בין טבע, תעשייה ועיר. הנוף שהוא מציג אינו טבע בתולי, אך גם אינו מרחב תעשייתי פעיל. זהו נוף שנוצר ממפגש ממושך בין האדם לבין הגאולוגיה, וכעת מקבל משמעות נוספת באמצעות אדריכלות. הפרויקט אינו מוחק את עקבות העבודה שהתרחשה במקום, אלא משתמש בהם כדי לייצר מרחב ציבורי חדש. הוא מראה כיצד תשתית שנוצרה למטרה אחת יכולה להפוך לבסיס לתרבות, וכיצד חללים שנחשבו בעבר לתוצר לוואי של תהליך תעשייתי יכולים להפוך למשאב עירוני.

שם: Huangyan Quarry Cultural & Art Center
מיקום: פארק ג'יופנג, מחוז הואנגיאן, טאיג'ואו, מחוז ג'ג'יאנג, סין
אדריכלות: DnA_Design and Architecture
אדריכלית מובילה: Xu Tiantian
ייעוד: מרכז תרבות ואמנות
שטח בנייה כולל: 20,677 מ"ר
תקופת ביצוע: 2023–2024
השלמה: דצמבר 2024
צילום: Wang Ziling