השר אריה מכלוף דרעי יצא כנגד הבלעדיות האשכנזית, של מופע דיוקנאות המשוררים על גבי שטרות הכסף הישראלים. הדיוקנאות המונצחים על השטרות, מבטאים להבנתו את פניה של החברה האשכנזית המתנשאת על התרבות הספרדית. בהתאם ללוגיקה זאת ניתן לשאול, במה נתייחדו המשוררים והסופרים כמייצגים את הישגי התרבות הישראלית, מדוע לא אנשי המדע זוכי הנובל? ציירים ופסלים? אדריכלים?
העדפת תרבות הכתב על התרבות הפלסטית, הנה אופיינית לעולם הערכים הישראלי ומוצאת את ביטויה בריבוי הפרסים והכיבודים המוענקים ליוצרים בדיסציפלינות אלה. הדיבר של “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, עדיין מלווה את התרבות המקומית, המעדיפה את דימוי “עם הספר”.
נראה שבתחתית הדרוג התרבותי ניצבת האדריכלות, שאינה זוכה להערכה כדיסציפלינה תרבותית וזאת בשונה מהיחס אליה במקורות היהודיים של בית ראשון ושני. הטקסט המקראי כולל שני תיאורים אדריכלים מפורטים של מקדש אהל מועד, תיאור מפורט של מקדש בית ראשון, תיאור אדריכלי נבואי של יחזקאל למראה בית שני. המשנה מקדישה את מסכת מידות לתיאור אדריכלי של בית שני. יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים, מתאר את המקדש הראשון ואת מקדש הורדוס בפרוט רב. בין מגילות מדבר יהודה התגלתה “מגילת המקדש”, המתארת מקדש אדיר בממדיו וכן “מגילת ירושלים” המתארת בפרוט תכנית של עיר מקדש אידאלית. ספר שמות מציג את אדריכל המשכן בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואת המעצב של כלי המשכן אהליאב בן אחיסמך למטה דן, כ”גיבורי תרבות” שנבחרו ישירות על ידי האל. היחס לאדריכלות המקדש מצא את ביטויו במטבעות סלע של מרד בר כוכבא המתארים את חזית בית המקדש הראשון והשני.
אומות בהן האדריכלות מעורכת כ”אם האמנויות”, הנציחו את האדריכלים ומעשי ידיהם על שטרות הכסף. כך מופיע לה-קורבזיה על גב שטר הפרנק השוויצרי; אלוור אלטו על הוורסו של המרק הפיני, כשברקע הדמיה של אולם פינלנדריה שבתכנונו; וילה רוטונדה בתכנונו של פלדיו, המסמלת את תקופת הזוהר של הרנסנס האיטלקי, על שטרות הלירה.
נראה שבתרבות הישראלית כסף ואדריכלות לא נועדו ללכת יחדיו.