בתי הספר הלאומיים של קובה, נועדו להגשים את חזונם של פידל קסטרו וצ'ה גווארה ב -1961. הם אולי ההישגים האדריכליים הגדולים ביותר של המהפכה הקובנית, ניחנים בעיצוב חדשני שמטרתו להביא אוריינות תרבותית לאומה, לסכם את החזון האוטופי הרדיקלי של המהפכה, אבל, לרוע המזל, ההתלהבות האידאליסטית של האומה נמשכה לרגע חולף בהיסטוריה שלה ובתי-הספר נכשלו, ננטשו ונירקבו. כיום, לאחר כמעט ארבעה עשורים של הזנחה, חוזרים אדריכלים בכדי לנסות ולהביא את בתי הספר הללו בחזרה לתהילה לה נועדו.

 

בית הספר הלאומי לאמנות, למשל, מהווה אייקון לאומי של קובה. הוא אמור היה לגלם את הרוח ואת העקרונות של המהפכה הקובנית, ביטוי אדריכלי לרצון ליצור מרכז תרבותי גדול לסוציאליזם הבינלאומי של קובה ושל מדינות העולם השלישי.
ההשקעות הראשונות שבוצעו על ידי המהפכה היו דווקא בתרבות, עם המרת צריפים מטים לנפול, לבתי ספר. בתי ספר אלה נסגרו מאוחר יותר למשך שנה והתלמידים נשלחו לכפרים, בכדי ללמד את האיכרים לקרוא ולכתוב.
באותה תקופה הוקמו בית הספר הבינלאומי לרפואה ובית הספר הבינלאומי לקולנוע הקובני החדש (ICAIC). כל הפרויקטים הללו שיקפו את רוח המהפכה.
לא היתה שום דוגמה או השראה אדריכלית לשאוב ממנה ולאדריכלים היה חופש יצירתי מוחלט, מרגש ומשכר. בנסיבות אלה הוקם בית הספר הלאומי לאמנות, אשר פידל קסטרו וצ'ה גווארה החליטו לבנות בתוך המעוז היוקרתי ביותר לשעבר של הבורגנות הקובנית, המועדון הכפרי של קובנאקאן.
בניית המתחם היתה תוך תחרות נגד הזמן, קובה היתה במלחמה, והיה צורך להשלים את העבודה במהירות האפשרית. בכדי לעמוד בכך, חברו ביחד מספר אדריכלים לעבודה משותפת. כנראה שלמהפכה הייתה השפעה מרסנת גם לאגו המפורסם של האדריכלים.
"האדריכלות לא נועדה לייצג הפעם כוח. המהפכה נתנה את השלטון לעם, ולכן, לא היו לנו עוד אדונים שהיינו צריכים לייצג, אלא ליצור אדריכלות אותה יש לחוות וליהנות ממנה, עם מרחבי חופש וחיים", אומר ויטוריו גאראטי, אחד האדריכלים שעבדו בפרויקט.
באותו זמן בקובה היו מעט מאד חמרי בנייה כמו ברזל ומלט, אך תעשיית ייצור לבנים היתה מפותחת מאוד ואלה שימשו לכן כאן כחומר בנייה עיקרי, בהשראה רומנטית של הגנים הערביים, לילות ערב והחממות הבריטיות באלהמברה, לצד גנים ים תיכוניים, הקרמיקה בקאפרי, האי פאנארה, החושניות האורבנית של Lansdown Crescent בעיר האנגלית של שקספיר, Bath. ערבוב כמעט בלתי אפשרי, שמעיד על התשוקה ליצור משהו חדש, משהו שיהיה שייך ל"כולם".
במהלך הבנייה אמר אחד הפועלים; "קודם בנינו לאחרים, עכשיו אנחנו בונים לעצמנו, אנחנו יודעים שילדינו יוכלו ללכת לבית הספר הזה".
בית הספר מתפקד כיום גם כמרכז תרבות, לאמנות, מוסיקה, מחול, קולנוע וספרות, מאפיינים שמייחדים את התרבות של קובה בעולם. אחרי הכל, כפי שאמר האדריכל הקובני ריקרדו פורו "הארכיטקטורה היא מסגרת פואטית לחיי אדם".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

:

 

 

 

 

 

 

 

:

 

 

 

 

 

 

Architects
Ricardo Porro, Vittorio Garatti and Robert Gattardi
Location
Havana, Cuba
Project Year
1961
Photographs
Adrián Guerra Rey via places.designobserver.com,
John Loomis: Revolution of Forms, Adrián MALLOL i MORETTI, Norma Barbacci/World Monuments Fund, Flickr user:
ckeech, Isabel Rigol, Flickr user: travfotos, Wikimedia Commons, Alberto Korda