קשה למצוא מישהו מגדולי האדריכלים שלא הגיע בכדי להתרשם מהאתר היפני הזה, שהשפעתו ניכרה בעבודותיהם אחר כך (מוולטר גרופיוס ולה קורבוזייה ועד לפרנק גרי). הווילה הקיסרית של קצורה (桂 離宮, Katsura Rikyū), או ה"ארמון מנותק", היא אחוזה עם גנים ומבנים בפרברים המערבים של קיוטו, יפן ונחשבת כאחת מאוצרות התרבות הגדולים ביפן. הגנים שלה נחשבים ליצירת מופת של גינון יפני והבניינים נחשבים להישגים הגדולים ביותר של האדריכלות היפנית. האחוזה המלכותית הייתה שייכת לנסיכי משפחת האצ'יו-נו-מייה וכיום היא אתר הפתוח למבקרים, בתיאום מראש.

 

מתחם המגורים הקיסרי מורכב מקבוצת מבנים, הממוקמים בפרברים הדרום-מערביים של קיוטו, יפן. המתחם נבנה במקור כאחוזה לנסיך בתחילת המאה ה -17, בין השנים 1620-1663, על גדת נהר קצורה, המספק את המים לבריכות ולנחלים שבמתחם. האחוזה משתרעת על שטח של כ-6.5 דונם. בשנת 1590 היא נמסרה לנסיך טושיהיטו, אחיו הצעיר של הקיסר, שהשקיע בפיתוח האחוזה עד מותו בשנת 1629. בשנים שלאחר מכן, הושלם שיפוץ האחוזה לצורתה הנוכחית, על ידי בנו, הנסיך טושידה, שבנה תוספת של שני ביתני תה נוספים וחלק גדול מעבודות האבן של הגן.
את האחוזה סוגרות משוכות במבוק גבוהות. המבנים העיקריים, המוצבים בנוף שנוצר עבורם, כוללים שלושה מבנים צמודים, הקו-שון, הצ'ו-שוין והשוק-שין – אולמות ישנים, אמצעיים וחדשים, בהתאמה. הם מהווים את הבניין האופייני לסגנון שויין, עם גגות מצטלבים וחללי פנים מאורגנים בחופשיות. בגלל שהאתר משופע, מוטות עץ גבוהים תומכים בצ'ו-שוין ובשוק-שויין, כדי לשמור על מפלס הרצפה.
מכיוון ששני הנסיכים היו חסידי טקס התה, באחוזה יש ארבעה בתי תה, אחד לכל עונה. הם בנויים בשילובים מתוחכמים עם החומרים הפשוטים ביותר.
הווילה הקיסרית היא דוגמה טובה למהות העיצוב המסורתי היפני, היא משלבת עקרונות עיצוב המיושמים בדרך כלל במקדשי שינטו וממזגת אותם עם האסתטיקה והפילוסופיה של זן בודהיזם. יש בה ניסיון לערבב את הסגנונות האדריכליים של תקופת הייאן עם העיצובים הפופולאריים החדשניים שנפוצים במטקס התה. הגנים מאוכלסים בביתנים קסומים קטנים ובקתות תה, המעניקים למקום נוף ציורי. מרחב מפורסם אחד הוא פלטפורמת הצפייה בירח.
רעיונות יפניים מסורתיים רבים מיושמים בוילה ואחת הדוגמאות היא השימוש ברצפות מוגבהות עם שטיחי טטאמי שמכסים אותן. טטאמי הם מחצלות באורך של כ-3 מטר על 6 מטר שמשמשות גם להגדרת כל חדר בודד ואת הבית בכללותו. מאפיין עיצובי קלאסי נוסף הוא השימוש בקירות המסך השוג'י והפוסומה. בארכיטקטורה יפנית מסורתית, הם משמשים להפרדת החללים שנוצרו על ידי מחצלת הטטאמי, לחדרי הבית השונים. הם מאפשרים לחדרים להשתנות ולהיפתח לעולם הטבע עם רחבות חיצוניות הנוצרות מהרחבה של הפנים. דוגמה לכך היא פלטפורמת הצפייה בירח.
בתי התה באחוזה הם דוגמאות מושלמות לאופן שבו זן בודהיזם השפיע על האדריכלות והנוף היפני. טקס התה, הנערך בביתנים, הוא חלק חשוב מאוד בחברה היפנית מכיוון שהוא טקס רוחני המסמל שלמות במסורת הזן והוא השפיע רבות על האדריכלות והנוף סביבו כדי להעצים את החוויה. בתי התה נבנו כדי לשלב בתוכם את התכונות של הסכמה, יראת כבוד, טהרה ובידוד. חמשת בתי התה השונים מופרדים כולם מהבניין הראשי ומבודדים מכל דבר פרט לטבע סביבם; כדי להגיע לכל בית, חייבים ללכת בשביל שלא חושף את הבית עד לרגע האחרון. בתי התה בנויים גם מאלמנטים כפריים כמו תומכות עץ או גזרי עץ מסודרים בצורה לא סדירה, כחיקוי של עולם הטבע, שכן טקס התה מכוון למזג את הרוחני והטבעי. החלונות והפתחים נמצאים בגובה העיניים כשיושבים, כך שאפשר "להתפעל מפריחת הדובדבן באביב ועלי הארגמן בסתיו … תוך כדי הכנת תה".

קראו גם:
בית התה בתרבות היפנית