עבודותיו של הפסל והאמן אהרל'ה בן אריה פרושות באתרים ציבוריים ופרטיים רבים בישראל ובעולם. בין הבולטות שביניהן, הממחישות את צורת עבודתו, הן "הלווייתנים" בחוף אשקלון, העכביש" בחולון ,"אקולוג" בברלין, "גן הדינוזאורים" בקרית אתא, "קשתות ברגיעה" בגני תקווה ו"גן גורים, בעיר חולון. פרויקט נוסף נמצא כעת בתהליך, תכנון עבור העיר שטוטגרט בגרמניה. במוזיאון ישראל הוא הציג בשתי תערוכות -"פסלי צעצוע" (1987) ו"הרעיון שבחומר" (1997), שמציגה קשת רחבה של רעיונות בתחום הפיסול האורבאני. 

 

c97fa7_22d568ea36dc49938c0e7ecfd30207b7

 

בבית המלאכה שלו הצמוד לביתו, במושב צפרירים שבאזור עמק האלה, הוא מקבל אותי בבגדי עבודה, ניראה כמו חקלאי או בעל מלאכה במושב. "זה כל הוני, המשק בן 6 הדונם הזה בו אני גר ועוהד", הוא אומר כשהוא מוזג לי מים קרים מבקבוק זכוכית. הוא נולד לפני 62 שנה בחיפה ואת שנות ילדותו עשה בקריית גת. את שעות הפנאי שלו כילד ונער העביר בבית המלאכה של אביו, שעסק בהמצאה ובניה של מכונות חקלאיות, שם זכה להכשרה מקצועית רחבה במחיצת בעלי מקצוע עתירי ניסיון, בעיקר בתחום המתכת.

 

c97fa7_8db086de2fcc42d4a14ba8960b2fb124
בתחילת שנות השמונים, בן אריה פיתח קשר הדוק עם כדרים וחרשי עץ ברצועת עזה. לצדם עבד כשוליה ובהם הוא ראה מורי דרך ומנטורים אמנותיים. התרבות החומרית הפלשתינאית, הצבעוניות המיוחדת של ציורי עולי הרגל השבים ממכה ומרחבי החול העצומים שימשו לו כהשראה.
"שוטטתי בעזה כשהייתי בצבא, במהלך הפעילות הצבאית ראיתי אותם ולא שכחתי: הנגר, הכדר", הוא מסביר את הקשר הלא שיגרתי "עד שפגשתי בארץ אמן יפני ששאל אותי – 'בחור צעיר, איך התרבות שלך מתבטאת בעבודה שלך?' זו הייתה שאלה מכוננת עבורי. הבנתי שאני צריך לחפש משהו בינלאומי באמנות שלי, אבל שורשיו צריכים להיות כאן במקום הזה, שיש בו תרבות צעירה, בו ההיכלים שלנו הם טקסטים והתרבות החומרית שלנו אקלקטית. זה הוביל אותי למחשבה – מהערבים אני יכול ללמוד ולהתחבר לשורשי המקום".

 

4c075e_b7c73c7389b647aa8a78dfdb7836d7bd

 

4c075e_a81c63e3c4ce4afa97bb8a9244e4c52c

 

כך יצר בן אריה הכרות עם חרש עץ בשוק של חאן יונס ועם כדר בעזה, יחסי אמון נוצרו בין היוצרים הללו ובן אריה הציע עצמו להם כשוליה שלהם. "התייחסתי לכליהם ולעבודתם כקלסיקה. זו התקופה המכוננת בחיי. כל עבודה שאני עושה עד היום, מכילה את התפיסות האלה שלהם".
בתקופה זו הוא נעשה תלמידו של הפסל הקרמי משה שק (גו'ק) ז"ל, שנים שהיו עבורו שנים מכוננות שמעצבות את תפיסתו האמנותית והשפעתן ניכרת לכל אורך יצירתו, כשהוא ממשיך את מורשת מוריו הערבים והיהודים.

 

4c075e_e1f94de79866489c888da3931bbfe63e
"חיפשתי מנטור ישראלי", הוא נזכר "עד שראיתי בגלריה 'הקיבוץ' את התערוכה של ג'וק. לא הכרתי אותו אישית. משם לקחתי אוטובוס לקיבוץ שלו, דפקתי לו על הדלת ואמרתי לו 'שמי אהרל'ה ואני תלמיד שלך'. הייתי בן 27. הוא הסתכל עלי ואמר 'ברוך הבא'. אמרתי לו 'אני לא חושב שצורה היא קפריזה של האומן, אלא היא קשורה לתרבות ולסביבה. היא לא עומדת בזכות עצמה והעבודות שלך מראות קשר בין תוכן לצורה'". בן אריה עבד לצידו של ג'וק ביום ובלילה ישן אצלו על מזרון שעל רצפת הסטודיו. הוא פיסל מכלי אגירה ערביים ענקיים מקרמיקה ואחר כך החל יוצר פסלים מעץ. "ג'וק יצר תורה ואני מנגיש אותה בגנים הציבוריים להמונים, זו השליחות שלי", הוא מסביר.

 

%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%93%d7%92
בן אריה יוצר עבודות סביבתיות המשלבות קהל וסביבה. הוא התמחה ביצירת פרויקטים אמנותיים המאפשרים לקהל לגעת בהם: מתקני משחק פיסוליים, אלמנטים להצללה ,ישיבה ושימוש משולב לצרכי הקהל הציבורי. בפתיחת התערוכה "הרעיון שבחומר" במוזיאון ישראל, כתב עליו אוצר העיצוב והתערוכה במוזיאון, איזיקה גאון ז"ל "נקודת המוצא שלו מעוגנת בחומר, או יותר נכון במפגש בין החומר לקונספט. המה והאיך הולכים תמיד יחדיו .עבודותיו מורכבות מעשרות אלמנטים השלובים זה בזה ומצטרפים לשלמות צורנית אחת ….". בן אריה מכנה את עצמו "רופא של מקומות". הוא יוצר מתוך דחף למגע ומתוך רצון להשפיע על סביבתו. יצירתו שואפת לפשטות שמבטאת דיוק ואמירת הרבה בעזרת מעט. עבודותיו הן מזיגה בין אדם, חומר וסביבה. תכונות החומר, הדימוי, השימוש והתוכן שלובים תמיד יחדיו. מחומרים טבעיים הוא יוצר פסלים שעוזרים לאדם להרגיש נוח בסביבתו הטבעית. התנועה והשעשוע בעבודותיו הסביבתיות, הם מוטיבים מרכזיים ביצירתו. בעזרתם הוא מזמין את הקהל לתקשר עם עבודותיו באופן פיזי ישיר ובלתי אמצעי.

 

%d7%a4%d7%a8%d7%98-%d7%a9%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%9f
למה בחרת ליצור בעיקר עבודות גדולות ממד?
הייתה לי תשוקה לעשות זאת. הרגשתי שאני לא מפחד מזה. יש המון אמנים נהדרים ומוכשרים עם רעיונות, אבל אין להם את היכולת לייצר ולממש אותם. זה שעשית דגם ורעיון יפה, בין זה לבין לגרום לזה לקרות, המרחק גדול. נמשכתי לזה וזה בא לי בטבעיות. הגודל גם שימש לי יתרון יחסי בשדה האמנות, אני יודע להפיק פרויקטים בגודל כזה, אני יכול לבנות כל דבר. יש לי גם את היכולת לעמוד מול מזמינים של עבודות כאלה, עירייה, משרד התיירות או הפנים, עם מוסר התשלומים הישראלי".

 

aaaaaaaaa

 

אתה עובד בעיקר עם המזמין העירוני קצר התקציבים ונטול המודעות האמנותית. איך הצלחת לפצח את השיטה?
זיהיתי מיד שאדריכלי הנוף יכולים להיות הצינור שדרכו אני יכול להוביל את הרעיונות שלי לעיריות ואז הלכתי לאדריכלים הגדולים ביותר, לשלמה אהרונסון בתקופתו, גדעון שריג, מוריה סקלי, הרגיל גרינשטיין. השיטה שלהם הייתה, להכניס את עבודת האמנות זה לכתב הכמויות. כך הייתי כבר בתוך הפרויקט, לא הייתי צריך להילחם עליו. זה עבד. הבנתי שאם זה עובד כאן זה יעבוד גם בחו"ל והתחלתי לחפש את האדריכלים הגדלים ברחבי העולם.

 

bbbbbb
אדריכלי נוף מודעים יותר לעבודות אמנות מאשר אדריכלי מבנים?
אדריכלי הנוף – אין כמוהם, הם בעצם עשו לי את השרות. כמעט ולא עבדתי עם אדריכלי מבנים. לאדריכל הנוף אני פותר הרבה בעיות בתוך הפרויקט ומוסיף לו גם סוג של צימוק. אני מעורב בתהליך התכנון שלהם, אני בא לאתר ולפעמים אין שם כלום. אני מתחיל תהליך של למידה, אני מבין את השטח, את האנשים, את תכניות האדריכל, התקציבים. בסטודיו שלי אני מתחיל אז לשחק. אני לא נותן למידע להפריע לי. בוחר חומרים לפסל, יוצר משהו שאני מראה אז לאדריכל. כשיש אישור ביצוע אני מכין לזה תכנית עם פרטים ומידות ומפעיל את קבלני המשנה.
עבודותיו של בן אריה החלו מתנשאות בכיכרות ומרחבי ציבור שעיצבו אדריכלי נוף. "פתאום קיבלתי הרבה עבודות, עברתי למושב בכדי שיהיה לי מרחב עבודה ובלי להרגיש מצאתי את עצמי שאני חברה בע"מ", הוא מתלוצץ "אשתי ביקשה תמיד בטחון כלכלי, אז אמרתי לה עכשיו לא תשני ליד אומן, אלא לצד מנכ"ל חברה. כל זה פשוט קרה כי אני בנאדם חרוץ ומוכן לעבוד ולהתאמץ. אני מקצועי, שונא עיגול פינות. בשנת 2004 הסתכלתי על העסק הגדול שקם ואמרתי לעצמי, הרי אני רק רוצה לשחק ולעשות פסלים. יום אחד הייתה אצלי תאונת עבודה לעובד ובדרך איתו באמבולנס להדסה, נדרתי לעצמי, שכשהפרויקט הזה נגמר, אני מפזר את כל העובדים. הייתי צריך את הטריגר הזה. את כל הכסף שהיה לי שילמתי לפיצויי פיטורין לעובדים, לחצנו ידיים, עשינו מסיבת סיום בסטודיו וחלקם כיום אפילו קבלני משנה שלי.

 

cccccc
האם חל שינוי לטובה במודעות של העיריות לאמנות סביבתית?
אני יוצר פרויקטים גדולים, במאות אלפי שקלים. התקציבים כיום נמוכים מבעבר. יש פחות נכונות להשקיע בפיתוח ציבורי. כשאני שומע מה התקציב שהם מציעים לזה, אני אומר להם תביאו גנן, תנטעו עץ יפה ופרחים. לא חייב להיות אמן בכל מקום, אלא רק במקום ראוי ואיפה שיש תקציבים. כשכבר שמים בכל מיני מקומות אמנות, אתה רואה דברים שיותר טוב שלא היית רואה אותם, איזה אמן מקומי שנתן לעיריה את הפסל במתנה וככה זה ניראה, ואני לא מדבר על תחזוקה של הפסל. הרשויות אף פעם לא עומדים בהסכמי התשלום לאמנים. אי אפשר לבנות תזרים עם גופים ציבוריים, הסכם עבודה איתם יכול להיות כתוב וחתום, אבל עד שהנס הזה יתרחש – שהמנכ"ל ימצא את השיק שלך ואת העט שלו וכל אלה יפגשו על שולחן אחד, זה רק נס כשזה כבר קורה.