היא הייתה שחקנית, דוגמנית, אשת חברה, יפיפייה ועשירה ובעיקר שרוטה חזק, אבל Edie Sedgwick ידועה בעיקר בזכות היותה הסופר-סטאר של אנדי וורהול. בשנת 1965, כאשר נסיך הפופ ארט עבר מציור לקולנוע, הוא הפך את סדג'וויק לכוכבת העל שלו - מרילין מונרו שלו, עד שהיחסים ביניהם התפוצצו כצפוי. אגב, לה זכות היוצרים על המונח "סופר-סטאר", מילה בה היא השתמשה בתכנית טלוויזיה לראשונה והפכה מאז למונח רווח.

סדגוויק, Edith Minturn Sedgwick Post, נולדה ב-1943 בסנטה ברברה קליפורניה, למשפחה אמידה, מיוחסת (אחד ממשפחתה חתום על מגילת העצמאות), אבל גם מסוכסכת ומתוסבכת. שנות הנעורים הסוערים שלה חוו התקפי אנורקסיה ובולימיה, אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי, הריון והפלה. שני אחיה התאבדו ומעט החברים שהיו לה, ניסו להציל אותה מעצמה, אבל היא כנראה שייכת לאלה שגורלם נחרץ כבר בהתחלה.

 

 

חייה השתנו כשסבתה הפקידה לה 80,000 דולר בקרן שנועדה לתמוך בה ובשנת 1964, בגיל 21, היא עברה לגור עם סבתה הסנילית בעיר ניו יורק, עד ששכרה דירה משלה והחלה "לקרוע את העיר", מוציאה עשרות אלפי דולרים על כמויות אדירות של בגדים, תכשיטים וקוסמטיקה. לאחר שהנהג שלה ריסק את המרצדס האפורה שנתן לה אביה ("איך שני אנשים הצליחו לצאת מהמכונית הזו בחיים?" הייתה הכותרת בעיתון מעל הצילום של המכונית המעוכה), היא החלה להשתמש בשירותי לימוזינה. היא גם החלה אז להתנסות בסמים.
במרץ 1965, בת 21, היא פגשה את אנדי וורהול שליהק אותה בסרטים הקצרים שלו ולאחר שהופעותיה בהם יצרו עניין רב, הוא יצר סדרת סרטים קצרים במיוחד עבורה בשם The Poor Little Rich Girl Saga. התוכן היה אולי סוג של ריאליטי: סדג'וויק מתעוררת, מזמינה קפה ומיץ תפוזים ומתאפרת בשתיקה, כשהיא רק מאזינה לתקליט של האחים אוורלי. כל זה מצולם לא לגמרי בפוקוס, בגלל בעיה בעדשת המצלמה. בפרק אחר סדג'וויק מעשנת סיגריות, מדברת בטלפון, מנסה להתלבש ומתארת ​​איך ביזבזה את כל הירושה שלה תוך שישה חודשים.
הסרטים של וורהול לא זכו להצלחה מסחרית, אבל דמותה החריגה של סדג'וויק זכתה לתשומת לב של התקשורת. ה"סימן המסחרי "שלה – היה בגדי גוף שחורים, שמלות מיני ועגילים גדולים, איתם היא נראתה בחברת וורהול, באירועים חברתיים. הם היו אחד הזוגות האייקונים של שנות השישים העליזות, רומיאו ויוליה אבל קינקים. השניים היו הפכים, אבל שניהם נמשכו לגברים.
סצנת האמנות נשלטה על ידי האקספרסיוניסטים המופשטים, שהתייחסו אל היצירה כתהליך מייסר ואנדי וורהול התריס מולם ביצירות לא אמנותיות ואנטי-אמנותיות, שנתפסו תחילה כמסחריות. John Coplans, מייסד מגזין האמנות המשפיע ביותר, כינה את הדפסי פחיות מרק העגבנית The Campbell’s Soup Can של וורהול "פריצת הדרך הגדולה ביותר באמנות מאז הרדי-מייד של מרסל דושאן". יום לאחר מותה של מרילין מונרו ממנת יתר של כדורי הרגעה, וורהול יצא מיד לעבודה ויצר 20 הדפסי משי של מרילין, כדי לומר שהפנים שלה לא שונות מפחית מרק של קמפבל, שהיא מוצר, מותג. אנדי הביט ב-Edie וראה בעצם את מרילין והאמת, שגם היה ביניהן דמיון פיזי בולט וגם דמיון רגשי, תערובת של נאיביות וערמומיות, נזקקות וכח השרדות, תמימות וארוטיות, זוהר ופגיעות. מבקרת קולנוע תיארה אותה "היא הדליקה אפילו גברים הומוסקסואלים". וחבר קרוב של אדי העיד "להיות הומו מעולם לא היה מכשול להתאהב באדי סדג'וויק".
וורהול הבין שסדג'וויק בסרטים שלו היא כרטיס הכניסה שלו להוליווד, הוא האמין שכוכבים אמיתיים ניחנים בעיקר בנוכחות ואין להם צורך לשחק טוב, כמו מרילין ששמה היה נרדף לכוכבת ולתהילה עולמית. לכן הוא אפילו לא טרח לכתוב תסריט להרבה מהסרטים בהם צילם אותה, הוא רק ביקש ממנה "לשחק את הילדה העשירה הקטנה והענייה". סרטים בעיניו היו רק תירוץ לחזות בכוכבים, שהיו בעצם הדבר האמיתי. אבל וורהול לא כבש את הוליווד, אבל הוא הצליח לעשות משהו אחר שהקדים את זמנו: להציג ריאליטי בלי להשתמש בהפקות ענק של אולפני הקולנוע, נוסח "מלחמת הכוכבים". בשנת 1969, דניס הופר ביים וכיכב בסרט "Easy Rider", אחד הסרטים הראשונים של הגל החדש האמריקאי, שצולם מחוץ לסביבת האולפנים ההוליוודית וטלוויזיה המלאה בתכניות ריאליטי. זה היה העתיד שחזה וורהול כשאמר "everyone will be world-famous for fifteen minutes'". הוא הציג לנו את זה עם סדג'וויק יותר מארבעה עשורים לפני "כוכב נולד", "האח הגדול" והקארדשיאנים.
וורהול הוא היה אדם שפעל כמכונה קרה ומחושבת והיה מכוון מטרה – תהילה, פרסום וכסף, אבל היא היה באמת מאוהב בסדג'וויק ומתחת למסיכה שלו ביצבץ אדם חם המבקש אהבה.
אבל יחסיהם התדרדרו והיא דרשה שלא יציג את הסרטים בהם היא משתתפת. הסרט Chelsea Girls נערך מחדש ואת דמותה מחליפה Nico, כאשר אורות צבעוניים מוקרנים על פניה ומוזיקת ​​The Velvet Underground ברקע.
כעת Nico הפכה להיות הכוכבת של וורהול, סדג'וויק הורחקה מהמעגל החברתי של וורהול ועברה להתגורר להתגורר במלון צ'לסי המיתולוגי, שם התיידדה עם בוב דילן,שעבר אז משירי פולק אקוסטיים לרוק חשמלי והיה הכוכב הגדול ביותר של הרוקננ'רול. הוא שנא את וורהול והבטיח לסדג'וויק לעזור לה בקריירה – עד שדילן התחתן עם Sara Lownds בטקס סודי. בהשראתה של סדג'וויק כתב דילן כמה משיריו הגדולים: "Just Like a Woman" ו- "Leopard-Skin Pill-Box Hat", באלבומו מ-1966, Blonde on Blonde וגם את שירו המיתולוגי "Like a Rolling Stone" (בו, דילן, ששנא את וורהול, מזהיר אותה מפניו “Ain’t it hard when you discover that/ he really wasn’t where it’s at/ After he took from you everything he could steal.”).
היא צרכה סמים בשילוב אלכוהול ונודעה בהתנהגות לא יציבה, התמוטטות עצבים, ניסתה להשתקם ואף נישאה למייקל פוסט ב-1971, אך אדי תסיים במקום שבו היא התחילה: סנטה ברברה, קליפורניה. בנובמבר 1971, בת 28, היא מתה ממנת יתר של כדורי הרגעה, כמו מרילין. במובן מסוים, היא הרגה את עצמה מזמן, מקיפה עצמה בפריקים, מנודים, מטורפים-גאונים, ניזונה מהאנרגיה המטורפת שלהם, עד שהחליטה שיש לה מספיק.