Henri Matisse, Moroccan Café or Arabian Coffee House (1913)

מאטיס דמיין אור צפון אפריקאי בוהק, אבל טנג'יר קיבלה את פניו עם גשם כבד וזועף, שנמשך שבועיים. על התקופה הזו יאמר מאוחר יותר האמן, שהוא היה אז "חסר כל לחלוטין" ו"שקל ברצינות על התאבדות". אבל הגשם פסק ומטיס החל לגלות ולהנציח בציוריו, את הצמחייה השופעת של העיר, את האדריכלות הייחודית ואת האוכלוסייה המגוונת. ציוריו המאוחרים יותר, כשאר חזר הביתה, קיבלו השראה מהצבעים והטקסטיל של תקופתו בטנג'יר והביאו למאטיס את התהילה שחמקה ממנו זמן כה רב.

Henri and Amelie Matisse in Morocco, 1912

מאטיס לא היה האמן האירופי הראשון שחיפש השראה בטנג'יר: הצייר הצרפתי המהולל Eugène Delacroix הכריז על העיר העתיקה והקוסמופוליטית, ככזו ש"נועדה לציירים" כ-80 שנה קודם לכן. רבים מהמערבים ראו את העיר דרך עדשה פשטנית, אקזוטית וקולוניאלית. האמנית האוסטרלית Hilda Rix, שביקרה במרוקו באותו זמן כמו מאטיס, מתארת טיול לשוק של טנג'יר "כמו הליכה דרך סיפור של לילה ולילה".
מאטיס לא חלק את המבט הרומנטי והסטראוטיפי הזה, אלא ביקש לנצל את האור והצבע של מרוקו, למרות ההשתלטות הצרפתית על הסולטנות המרוקאית ב-1912. מרוקו חיזקה את דרך ההתבוננות והציור של מאטיס לכיוון של הפשטה. מלא במשיכות מכחול מהירות ותוססות ובצבעים המוספעים מהטקסטיל המרוקאי.

Henri Matisse, La Petite Mulâtresse (Moroccan Girl), 1912

Henri Matisse, The Kasbah Gate or Entrance to the Kasbah (1912)

Henri Matisse, Zorah on the Terrace (1912)

Henri Matisse, Window at Tangier, 1912

Henri Matisse, The Bay of Tangier, 1912

Henri Matisse, Le Marabout, 1912

the-moroccans

Henri Matisse, The Standing Riffian (1912),