מביטה אל צמרות העצים בטוסקנה וניצבת על חורבות אטרוסקניות, מתנשאת יצירת המופת הפנטסטית של האמנית הצרפתייה-אמריקנית Niki de Saint Phalle, "גן הטארוט" (Il Giardino dei Tarocchi — The Tarot Garden). עיר סוראליסטית בסגנון דיסנילנד פסיכדלי, פארק פסלים אזוטרי שמיקומו באיטליה הכפרית רק מוסיף למוזרותו. בהשראת הפארק של גאודי בברצלונה, חלמה האמנית על מושבת פסלים המבוססים על סמלי קלפי הטארוט. היא מצאה בית לפרויקט בסמוך לכפר החוף המערבי קפאלביו, באמצע הדרך בין רומא לפירנצה.

האמנית רכשה את השטח בשנת 1979, בעזרת ידיד קרוב,  במטרה להפוך את 14 הדונם לנוף סוראליסטי משובב. בהשראת הפארק Güell של גאודי בברצלונה, היא חלמה "לבנות גן שיהווה דיאלוג בין פיסול לטבע. מקום לחלום בו".
בתום כמעט 20 שנה של בנייה שקדנית, הגן שנבנה לבסוף והתממש על שפת הים בקפלביו שבטוסקנה, כולל 22 מדמויות הטארוט הארכיטיפיות. "המאה העשרים לא הייתה קיימת, עבדנו בסגנון מצרים הקדומה", היא אומרת "הקרמיקה נוצרה, ברוב המקרים, ממש על הפסלים. מספרנו את היחידה, הורדנו אותה והובלה לתנורים לזיגוג ואז החזרנו למקומם על הפסלים".
לגן היא הכניסה את כל התשוקה המכושפת שלה: טירות, אלות (אבל לא אלים), נערות ומפלצות, ירוק, אדום, שנאה, אהבה, צחוק. רוך. טיול סביב הגן מכניס אתכם למערות נוצצות, לחברת פיות ולרגלי מגדל שאופניים נוסעים על גגו. העולם מוצג כאישה העומדת בשיווי משקל על ביצה, ידה מורמת בניצחון. כאורקל.
ניקי הייתה האשה היחידה החברה בתנועת נובו-ראליזם בפריז בשנות השישים, תקופה בה התאהבה בטירוף בפסל Jean Tinguely. מערכת היחסים היצירתית שלהם, עודדה אותה להרחיב ולפרוץ את גבולות הביטוי האמנותיים שלה והשפעתו של הפסל על המעוף האמנותי שבגן, היא מכרעת.
האמנית הייתה שקועה כל כולה ביצירתה וכשהעלויות האמירו לשחקים, היא השיקה בושם ממותג בשם Niki de Saint Phalle, שבסופו של דבר מימן שליש מהפרויקט שעלה 5 מיליון דולר. אמרנו, היא הייתה יזמית ופורצת דרך.

 

 

 

הפארק נפתח סוף סוף לקהל הרחב בשנת 1998, ארבע שנים בלבד לפני מותה של ניקי. עד היום הוא נשאר חבוי ביער האיטלקי, לכל מי שסקרנים מספיק לגלות אותו. ילדים ומבוגרים כאחד יכולים להנות בעולמה המטורף של סנט פאל (כמובן לאחר שהעולם יחדש פעילותו וכך גם איטליה). ניתן להגיע לפארק בצורה הטובה ביותר ברכב, מרחק של קצת יותר מחצי שעה מרומא או שעתיים מפירנצה.

 

אי אפשר לא להרחיב מעט על האמנית, שהצליחה ליצור מיזם כה גרנדיוזי. ניקי דה סנט פאלה, מוכשרת, יפה, סוערת, פרובוקטיבית, חזקה ועצמאית, הייתה אישה שקדמה לתקופתה. הפסלים שלה ושאר יצירות האמנות המרתקות שיצרה במהלך הקריירה האמנותית הפורה שלה, מוכיחים כי הפסלת, הציירת והקולנוענית הגיעה להיות אמנית שלומדים עליה בבתי ספר לאמנות, בעידן שגברים הגדירו, הקימו וכבשו את עולם האומנות.
היא נולדה בשנת 1930 והגיחה לסצנת האמנות בשנות השישים, עם קתדרלה שיצרה בתערוכה בשטוקהולם, שבדיה, מפוסלת כאשה, אליה נכנסו המבקרים דרך הנרתיק שלה, מה שיצר הד בכל העולם. עם זאת, מאחורי כל יצירות האמנות היפות שיצרה, ניצב סוד אפל וכואב מילדותה, אותו גילתה לעולם כמה שנים לפני מותה בשנת 2002. אבל, נגיע לזה בהמשך.

 

 

בפריס, צרפת, פגשה האמנית שגדלה בניו-יורק והייתה חברה של רוברט ראושנברג וג'ספר ג'ונס, את הפסל ז'אן טינג'לי (בעלה השני לעתיד).

 

 

טיינג'לי הציג אותה בפני הנובו ראליסטים, קבוצת אמנים צעירים.

 

 

בראשית שנות השישים היא יצרה עבודה המשלבת הרס ובנייה. היא הניחה בקבוקי צבע מאחורי טיח לבן, לאחר מכן, ירתה ברובה על טיח וגרמה להתזת הצבעים על המשטח הלבן.

 

 

 

ואז, לכאורה, משום מקום, החלה ניקי ליצור יצירות מסוג אחר לגמרי. אלה היו "נאנות" שלה (ביטוי צרפתי ל"רחב"), אלה היו דמויות אם ענקיות אותן כינתה "נשים מאושרות ומשוחררות". הפסלים היו כה גדולים, עד שאנשים יכלו להיכנס לתוכם. זה מוביל אותנו לגן הטארוט, אותו החלה לבנות עם 22 פסלים גדולים בסוף שנות השבעים והגן נפתח בשנת 1998 – עם יצירות אמנות גדולות שהתבססו על כרטיסי טארוט המנבאים עתידות.

 

 

 

ועכשיו לסיפור האפל והמפחיד מהילדות: לאחר שבעלה השני ז'אן טינגוולי נפטר בשנת 1991, ניקי שלחה מכתב לבתה וחשפה כי אביה (של ניקי) אנס אותה כשהייתה בת 11. בסרטה הראשון אותו צילמה, בשם "אבא", משנת 1973, היא הרגה את אביה 17 פעמים. ללא ספק זה היה המקור לזעם ביצירותיה המוקדמות. היא נפטרה בשנת 2002 כתוצאה מאי ספיקת ריאות. רטרוספקטיבה של עבודותיה נערכה בשנת 2015, בגראנד פאלאיס בפריס, צרפת ובמוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד.