סדרת הילדים הבוכים “End Times”, של הצלמת Jill Greenberg, נוצרה בשנת 2005. הילדים, בגילאי שנתיים עד ארבע, הגיבו לפרובוקציה מינימלית שיצרה הצלמת. "בגיל הזה", הסבירה אחר כך הצלמת "בכי הוא אחד האמצעים העיקריים לתקשורת ולא תמיד היא נובעת מסבל אמיתי".
הילדים הבוכים נועדו לשקף את תסכולה מהפוליטיקה של עידן בוש. "כהורה אני צריכה להתחשב בידיעה שילדינו יסבלו בגלל הטעויות שהממשלה עושה", היא הצהירה.
הצלמת ציפתה אז לתגובות חמות לסדרה שצילמה ולא מעבר לכך ולהמשיך מכאן בשגרת יצירתה כצלמת מסחרית ואמנותית. "חשוב היה לי שהאמנות שלי תהיה פרובוקטיבית, אבל לא צפיתי את קן הצרעות שלתוכו תקעתי מקל חד", אומרת הצלמת. הביקורת על הסדרה שלה, מסתבר, לא התמקדה באמנות או בדעותיה הפוליטיות של גרינברג, במקום זאת, היא התמקדה בפרצופים הבוכים שבצילומים והאשימה אותה שהתעללה בילדים בכדי לגרום להם להפגין רגש.

 

 

באפריל 2006, בלוגר בשם בדוי, גילה את העבודות ברשת וכתב שהצלמת צריכה "להיעצר ולהיות מואשמת בהתעללות בילדים". פולמוס התעורר והחריף, כשמגזין צילום אמריקני ידוע, ציטט את הבלוגר וכינה את היצירה, "סדרת הצילומים השנויה ביותר במחלוקת של השנה".
הרשתות החברתיות סערו וגעשו סביב הנושא ולא רק, אלא גם התקשורת המכובדת והנפוצה, כשהצלמת מתראיינת ללא הרף בטלוויזיה, בתכניות כמו BBC TV, Good Morning America.  "יש לי שני ילדים משלי. בכי אינו מעיד על כאב או סבל ממשי. זו ממש הדרך בה ילדים מתקשרים", הגיבה גרינברג. היא גם הסבירה, שטכניקות הצילום שלה שימשו להעצמת הדרמה "התאורה והאפקטים הפכו את הנושא להירואי, אייקוני ואינטנסיבי, זה סוג של דרמטיזציה מודגשת של הרגש," אמרה.
"סאנדיי טיימס" הלונדוני הקדיש לסיפור כתבת שער בת ששה עמודים תחת הכותרת "הדיון הגדול על סוכריות על מקל", המתייחס לאחת השיטות בהן הצלמת השתמשה בכדי לגרום לילדים לבכות (אימהות הילדים עצמן או עוזרי הצילום של הצלמת, ביקשו מהילדים להחזיר להם את הסוכריות על מקל שהם קיבלו. לטענת הצלמת, הסוכריות הוחזרו להם שניות לאחר קליק הצילום).

 

 

בינתיים זכתה הסדרה בפרסים, נרכשה על ידי אספנים פרטיים חשובים והוצגה בתערוכות יחיד בלוס אנג'לס, ניו יורק, פריז, אדלייד, אוסטרליה, רומא ועוד.
בעקבות החשיפה העולמית, התמונות הופצו באופן פירטי נרחב, ללא רשותה של הצלמת ושימשו מעין אימג' או תמונת נושא, לשלל גורמים, מוסדות ועסקים, שביקשו לשחק על האהדה שמעורר דימוי של ילד במצוקה: ממסעות פרסום נגד התעללות בילדים, דרך קמפיינים פוליטיים לימין הקיצוני בשוויץ והמפלגה הקומוניסטית באסטוניה ועד לאינספור פרסומות, כמו ליישומי טלפון וביטוח חיים.
בלוגים מקצועיים לצילום, בשפות שונות כמו ערבית וגרמנית, הקדישו מאמרי הדרכה נרחבים לפירוק ולמידת "אפקט ג'יל גרינברג" – טכניקת התאורה והריטוש שלה בסדרה ותלמידי צילום ברחבי העולם פירקו וניתחו את התמונות, כחלק מעבודות הלימוד שלהם.
כך "ילדה" הצלמת ילדים בוכים, שקיבלו עתה חיים משל עצמם והוציאה אותם באמביוולנטיות אל העולם.
הצלמת מספרת שהיא ממשיכה גם כיום לקבל מכתבי נאצה על הצילומים ובמקרה אחד, סוכנות פרסום סירבה לשכור את שרותיה בגלל המחלוקת סביב הסדרה.