אבל למעשה היא חוקרת גם משהו רחב יותר: את היחסים שלנו עם המבט ועם הצילום.
אחד הרעיונות שמעסיקים אותה הוא הפרדוקס הפשוט הזה – אנחנו חיים בתוך הגוף שלנו, מרגישים אותו כל הזמן, אבל לעולם לא יכולים לראות את עצמנו מבחוץ בעיניים שלנו.
המראה נותנת לנו השתקפות, אבל היא רגעית. הצילום, לעומת זאת, מאפשר לנו לראות את עצמנו מנקודת מבט חיצונית – זו של האחר. אלא שגם הצילום אינו אמת מוחלטת; אפשר לחתוך, להגדיל, לבחור זווית ולשנות את ההקשר. Işık משתמשת בדיוק במתח הזה.
היא מצלמת חלקי גוף, פרטים וקפלים, ומרכיבה אותם מחדש באופן שגורם לנו להתלבט: מה בדיוק אנחנו רואים?
בסדרה Twice into the Stream, למשל, היא עוסקת בגוף שמנסה לראות את עצמו – בגוף כפי שהוא נראה ובגוף כפי שהוא מנסה להיראות. השם של הסדרה מתייחס לאמירתו המפורסמת של הרקליטוס על כך שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, כרמז לכך שהחוויה והזהות שלנו נמצאות תמיד בתנועה ובשינוי.
העבודות שלה מתחילות דווקא מדברים יומיומיים ולא דרמטיים. באחד המקרים, הרעיון לסדרה נולד כשהיא הבחינה בבעלה מתבונן בתצלום מוגדל של הבטן שלו. מבחינתה, דווקא ברגעים האקראיים והיומיומיים האלה מסתתר משהו קסום: לקחת את מה שאנחנו בדרך כלל לא שמים לב אליו, ולהפוך אותו למשהו שגורם לנו להתבונן מחדש. גם הפרטים הכי לא צפויים בגוף הופכים אצלה לדימוי כמעט מופשט. למשל, תצלומים של עפעפיים מקומטים ועיניים עצומות, חתוכים לרצועות ומחוברים מחדש, יכולים להיראות לפתע כמו פרחים.
היא מצלמת את הגוף, מפרקת את הדרך שבה אנחנו מביטים בו – ומרכיבה אותה מחדש.