כשהייתי ילד צעיר פגשתי את חלונות הזכוכית ש״נזלו״ בקתדרלות הגדולות ומאז החומר הזה הוא עבורי ״זולת״, מישהו שיש לקיים עמו דיאלוג בגובה העיניים. ״בדיאלוג״ היה נושא פרויקט הגמר שלי בבצלאל, בהנחייתו של ד״ר בוריס שפייזמן: סדרה של גופים גדולים, ביומורפיים, צבעוניים. גופים אלה, שאני מכנה ״באלובים״, יצרתי בעזרת מטריצה בעלת דרגות חופש מרובות. התערוכה ״בדיאלוג״ הוצגה במוזיאון המזגגה בנחשולים. בתערוכת יחיד אחרת, שהתקיימה באכסדרה של מוזיאון קרייזלר בנורפולק, ווירג׳יניה, הצגתי באלובים קטנים יותר. הרגשתי גאווה גדולה כאשר באלובי כזה הוזמן ממני והוענק כאות הוקרה לד״ר אנתוני פאוצ׳י, היועץ לשעבר של נשיא ארה״ב לענייני קורונה.

 

 

לבאלובים יש צורה אמורפית. פני הבאלובים מרושתות ברשתות עדינות, משתרגות ונשזרות, בצבעים שונים מגוף הזכוכית, ולעיתים קרובות עשויים קווי זכוכית לבנה קשה.
עם ההשתרגויות האלו, התחלתי להבין שעבודתי היא מסע – ועם הזמן הבנתי את האיטרציות של מסע זה בין העצמי, האחרים והעולם.
ראשית, הבנתי שזה מסע אל עצמי. ההשראה להשתרגות באה מצמחיה מטפסת. הגלוי התרחש כשלמדתי סמסטר באקדמיה המלכותית הדנית. הייתי זר ולבד, בניגוד לכל העולמות המשתרגים והמחוברים שסביבי. הכל רשת. מאז אני משלב השתרגויות בעבודות רבות.

 

 

 

שנית, במסעי אל האחרים אני בוחר להשאיר לקהל לפרש את השתרגויות. כך גם לגבי פרוש הצורות הביומורפיות. בעבודת התיזה שלי ב-RISD, במיצב ״עולם״, גם הצלילים היו נתונים לפירוש של הקהל. בעבודתי אני שואף לדיאלוג ולאינטראקציה פעילה עם האחרים, תוך פנייה לכל החושים.
במיצב ״עולם״, תנועתם של הצופים, המתגלה על ידי עין אלקטרונית, היא שמפעילה את הסיבוב של הענבל המכוסה לבד, המכה בקערות הזכוכית, ויוצר מרחב קולי עדין.

 

 

 

 

 

 

 

המרחב הקולי שבמיצב ״עולם״ מתקיים זמן מועט ונעלם. הוא אינו מותחם על ידי גבולות נראים לעין, אך כמו קול ומוסיקה בכללותם, הוא נוגע ישירות לרגש. המיצב הזה הוא פרק אחד במסע אל עולמות שונים.
המסע שלי אל העולם עוסק במרחב ובזמן. בתחילה, בעקבות חוויותיי בארץ, חקרתי מרחב מדברי וזמן מדברי. לאחר מכן, בעקבות מפגש עם הפיזיקאית והקוסמולוגית יאנה לוין וביקורים בפלנטריומים רבים, ערכתי ניסויים בניפוח זכוכית בטקסטורות מגוונות תוך התבוננות פנימה, לתוך גופי זכוכית, בסיטואציה דומה להתבוננות שלנו אל החלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בכוון אחר של חיפוש ויצירה של ״עולם״, יצרתי טרריום בשיתוף עם בן ראילי . הטרריומים שיצרנו הם בועות זכוכית גדולות מאוד, מבוקרות אקלים, עם צמחים חיים בתוכם.

 

 

 

 

 

 

 

המסע בין שלושת קדקדי המשולש ״עצמי-אחרים-עולם״ אינו נסגר, אלא ממשיך באיטרציות נוספות, כאשר ניפוח הזכוכית בטכניקות ובואריאציות שונות, הוא המדיום למסע כולו, לחקר יחסים בין העצמי לאחרים ולעולמות, למחקר אמנותי ולגילויים. עבודתי מניבה מיצבים וגם אובייקטים דקורטיביים וכלים שימושיים.