מאחורי הצבעוניות והאופטימיות שמאפיינות את ציוריו מסתתר סיפור חיים מורכב וכואב. במשך 14 שנים חי ישראל ברחוב כחסר בית, חוויה שלדבריו שינתה את הדרך שבה הוא רואה את המרחב העירוני. “כשאתה כל כך הרבה זמן לבד בחוץ, פתאום עמוד ברחוב מקבל עיניים ואישיות”, סיפר בראיון ל־ynet “לאורך כל התקופה הזאת העסקתי את עצמי בהאנשה של חפצים דוממים סביבי – זו הייתה הדרך שלי לייצר לעצמי חברה בתוך הבדידות”.
בדף הפייסבוק שלו הוא משתף בכנות גם על ילדותו הקשה ועל אביו, שנכנס לכלא והותיר אותו להתמודד לבד עם העולם. ישראל מתאר כיצד במשך שנים ליווה אותו קול פנימי פוגעני, שגרם לו להאמין שאינו ראוי. עם הזמן, דווקא אותו קול הפך עבורו למנוע של צמיחה: הוכחה לעצמו שהוא ראוי לחיים, לאהבה ולשפע. מתוך המקום הזה נולדה גם היכולת לסלוח – ולהפוך כאב עמוק לכוח יוצר.
"הילדות שלי לא הייתה קלה וזה בלשון המעטה כן, במהלך החיים אני שומע לפחות פעם ביום את הקול של אבא שלי ז״ל (שאני מאוד אוהב דרך אגב) אומר לי כמו תמיד 'חבל על האוויר שאתה נושם', 'אתה קוקסינל וחבל שנולדת', 'אתה מבזבז חמצן לאחרים כשאתה נושם' ועוד מטעמים בסגנון.. בשנים הראשונות תמיד נתתי משקל לכל מה שאמר כי זה אבא שלי והוא בטוח הכי מבין מכולם, אבל ככל שהזמן עבר השתמשתי בקול שלו להוכיח שאני כן ראוי לחיים ושטוב שנולדתי וכל פעם ששמעתי את הקול שלו בראש חייכתי לעצמי ואמרתי לו 'אתה טעה אבא אני מתנה לעולם הזה וראוי לכל מה שהיקום מציע לי' … לפעמים אנחנו עושים לעצמנו הנחות בחיים ומוותרים בגלל המחשבה שאנחנו לא ראויים, אז תדעו שאנחנו ראויים להכל, לכל השפע והאהבה שיש לעולם הזה להציע ואף אחד לא יכול להוכיח לנו אחרת.. אני אוהב אותך אבא אבל שתדע שטעית ואני סולח לך וקצת מודה לך על המילים המאתגרות כי הן הופכות אותי לבן אנוש מדהים וצבעוני עם לב רחב יותר מהשמש עצמה ואני יודע שאתה מצטער שם למעלה ואוהב אותי, אני מרגיש אותך".
“כשהצלחתי להיחלץ מהחיים כהומלס, וכשהבנתי שאני ראוי לחיים אחרים, טובים יותר”, הוא מספר, “החלטתי לקחת את כל הרעיונות שהצטברו אצלי בראש במהלך השנים האלו ולהוציא אותם החוצה. רציתי להפוך את המרחב הציבורי שלנו למקום צבעוני, אנושי ומשמח יותר”
האמנות של שלומי ישראל אינה רק צבע על בטון – היא עדות לכוחה של רוח האדם, ליכולת להפוך בדידות לחיבור, וכאב לתקווה. דרך היצירות שלו, הרחוב כבר אינו רק מקום שעוברים בו, אלא מרחב שמביט חזרה, מחייך ומזכיר לכולנו שאנחנו ראויים.