Le Violon d’IngresMan Ray, 1924

באחד מהרומנים המרובים שנכתבו עליה, היא תוארה “הייתה רוח נועזת, ילדה קטנה ושמנמנה עם איפור מדויק להפליא, איפור שמעולם לא השתנה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. לחייה העגולות נצבעו בצבע כתום-אדום, שפתיה הדיפו ניחוחות, עיניה הירוקות מוצלות בקוהל, אפה המחודד לבן […] היא הבינה שהיא יכולה להרשות לעצמה להפגין קור ושזה לא נובע מכך שהיא מנומסת מדי”.
היא נולדה בשנת 1901 ב-Côte d’Or, צרפת (באזור בורגונדי, המקום שנתן את שמו לשוקולד המפורסם), גדלה בעוני אצל סבתה, הוריה לא היו נשואים ולא היה לה מושג היכן נמצא אביה. היא יצאה לפאריז כדי לרקוד ולהרוויח מכך כסף ושמרה תמיד על אופטימיות “כל מה שאני צריכה זה קצת לחם ובקבוק אדום; ותמיד אמצא מישהו שיציע לי את זה”.
היא הגיעה לפאריז מהכפר, ענייה וחסרת השכלה והצליחה לשלב עצמה בחוגי העילית של מונטפרנס האוונגרדית בשנות העשרים והפכה בסופו של דבר לאחת הדמויות המגדירות את התקופה. אולם מעבר ליופייה המתועד היטב (ולרוב לא לבוש) היא הייתה אישה שהבינה איך למנף את דמותה ואישיותה, היא התעלתה ממעמד של מוזה פאסיבית והפכה לאמנית בזכות עצמה והובילה את הדרך לנשים, שאת רוחן החזון שלהן אנו מעריצות כיום.
המוזה הצעירה ועדיין ענייה ביקרה בברים הפופולריים ביותר בפריז, בתקווה לפגוש את האמנים שנהרו לשם. כבר אז כל העיניים היו נשואות אליה.
היא החלה לדגמן לאמנים בגילאי 14 ועם השנים, הופיעה בעבודותיהם של האמנים המודרניסטים המפורסמים והמכובדים ביותר של שנות העשרים – כולל פיקאסו וז’אק קוקטו וניצבה בחזית התרבות העכשווית. קיקי כיכבה בסרטים ניסיוניים קצרים מהתקופה – כולל אחד של רנה קלייר. היא פגשה את מאן ריי והפכה לאהובתו ולמוזה שלו, כשהיא מצטלמת לכמה מהתצלומים המפורסמים ביותר שלו.
היא הדהימה אמנים, משוררים, סופרים וקהלי קברטים, עליה אמר מישהו “היא לא חשבה שמשהו טוב נובע מלהיות מנומס מדי”. בהמשך, התחילה לצייר בעצמה וכתבה ספר, שחברה הקרוב ארנסט המינגווי עצמו כתב לה את ההקדמה אשר הדביקה לה הכינוי שלה “קיקי הייתה מונפרנס”. התנהגותה הנועזת והמראה שלה, היו חלומם של ציירים ומעבר לפניה הבלתי נשכחים, הדבר הבולט ביותר בדמותה החמקמקה, היה דווקא הביטחון העצמי הבלתי מתנצל שבא לה בטבעיות, המשוחררות המינית וחוסר הבושה לבקש להנות מסקס כמו כל גבר והכל בתקופה בה נשים נאבקו בדיכוי החברתי. גופה ודמותה היו חלק מהאמנות שלה. היא הייתה כוכבת בחיי היומיום.
הדוגמנית, זמרת מועדוני הלילה, אשת החברה, השחקנית והציירת, האירה כל חדר מיד כשנכנסה, הייתה אשת רנסנס בשנות העשרים, מורדת בתכתיבי החברה לכיצד נשים צריכות להראות. לחבריה הקרובים, מג’אן קוקטו ועד מודיליאני, היא הייתה בעיניהם יותר מאשר דוגמנית, אלא מקור השראה מתמשך. אך היה זה הצלם האמריקאי מאן ריי, שבילה את רוב הקריירה שלו בצרפת, שקיקי כבשה כמאהב וכמוזה.
ובכל זאת, מעבר לפרסונה הציבורית הכריזמטית, חבוי היה בתוכה חושך. קיקי התמוטטה מחוץ לדירתה כתוצאה משילוב אלכוהול וסמים ומתה בשנת 1953, בגיל 53. היא נקברה בבית הקברות במונפרנס, כשעל מצבתה היא מתוארת כמלכת מונפרנס, כפי שכתב לה המינגווי בהקדמתו לספרה.

man ray – black and white noire et blanche 1926

kiki-de-montparnasse – jean jacques beineix

man ray

Kiki at luncheon party, 1920s, embracing Tsuguharu Foujita

Kiki de Montparnasse (1901-1953), modèle. Paris, vers 1925.

Linhumaine Marcel-Lherbier-1924

photo – michel-sima – man-ray-in-front-of-a-portrait-of-kiki-de-montparnasse