הצילומים של Alex Prager מבוימים בקפדנות, חודשים של תכנון שמתנקזים לצילום בודד אחד, גלוי וחשוף, דרמטי וסוראליסטי, במערכת יחסים בין היומיומי למדהים, לוכד רגעים אנושיים הבודקים את התפיסה האנושית, על ידי חקירת הגבולות המטושטשים בין מציאות לבדיה, רומזים על הזרמים האפלים שרוחשים מתחת לציפוי הפורניר השברירי והמייפה, חוקרים פחד קיומי בעולם של היפר-מציאות, חנות ממתקים ויזואלית בנוסח הוליווד הקלאסית, אבל מתחת לפני השטח המפתה מסתתרת אימה קיומית.

 

הקריירה של הצלמת והקולנוענית זוכת האמי, החלה בצורה צנועה, כאשר התחילה לצלם בגיל 21 ונהגה לתלות את הצילומים שלה, בחדר הכביסה של הבית המשותף בו גרה, לפני שהעזה להציג את עבודותיה בגלריות. “ראיתי את העבודות של William Eggleston ולא היה לי כל ספק מה אני אעשה מנקודה זו ואילך”, סיפרה בראיון ל-cnn. היא קנתה מצלמת Nikon וציוד לחדר חושך באיביי והחלה לצלם “אבל עברו שבע שנים, עד שהרגשתי שהצלחתי באמת להגיע לתוצאה שדמיינתי”.
האמנית מלוס אנג’לס צילמה מאז בפרויקטים הוליוודיים עבור Gary Oldman, עבור Rooney Mara והסרט “La Grand Sortie”, שיצרה עבור האופרה של פריז. בשנת 2012, היא זכתה בפרס אמי עבור סדרת הסרטונים שהזמין ממנה הניו יורק טיימס, “Touch of Evil”.
“זה סקרן אותי תמיד איך ה’מציאות’ שלך יכולה להשתנות בהתאם לאיזה מצב רוח את נמצאת”, אמרה “תמיד בניתי סטים ואביזרים משלי, כדי להשתמש בהם ולשנות את האופן שבו אנשים תופסים את היצירות, זה מרגש אותי מאוד.”

 

 

 

עבודותיה מאופיינות בנושא חוזר: אנשים. היא יכולה לצלם 300 דוגמנים, כדי להשיג תמונה אחת, לעתים זהו שילוב של חברים, קרובי משפחה (ברוב הצילומים הראשונים זו הייתה אחותה) ודוגמניות שנמצאו דרך סוכנויות ליהוק. “לפעמים אני מוצאת אנשים ברחוב או במסעדות”, אמרה “אלה אנשים שיש להם משהו מיוחד שמעורר את הדמיון שלי – הצבעים שהם בחרו ללבוש, או האופן שבו הם עיצבו את השיער שלהם. יש סיבות למה אנשים עושים את הדברים האלה לפני שהם יוצאים מהבית. זו דרך לתקשר מי הם”.
האנשים המופיעים בצילומיה, מבטאים לא פחות את תחושותיה, פחדיה והתיסכולים שלה “הנושא לצילום שלי קשור לגמרי למשהו שאני אישית רוצה תשובות לגביו. רעיון פשוט חוזר שוב ושוב בראש שלי, עד לנקודה שבה אני לא יכולה להתעלם ממנו יותר ואז אני נהיית כמעט אכזרית לגבי העובדה שאני חייבת לבטא את זה ואני רוצה לעשות את זה עכשיו”.

 

 

היא מצטטת מישהו שאמר “Life is joyful participation in the sorrows of the world” ומסבירה שזה מגדיר בדיוק את תחושתיה, כי כולנו לובשים כל יום תחפושת חדשה ומחליטים להתמודד “אנחנו כן מחליטים להשתתף בחיים. לקום מהמיטה, להתלבש, לצאת החוצה, לא משנה כמה אנחנו עצובים או מפחדים… זה המעשה הזה של השתתפות. זו החלטה שאין להכחישה שאנו מקבלים בכל יום להשתתף. זו הייתה התגלות עבורי כשעבדתי בעבודה משרדית, הסתכלתי על החיים שלי והבנתי שאלו החיים שלי לנצח – אלא אם כן אשנה אותם. אני יכולה לבחור: אבסורדי, מגוחך, מדכא או עוצמתי, אלה יהיו חיי באותו רגע… אני יכולה לבחור. אם את חושבת על זה ככה, זה בעצם די כיף. נכון, דברים רעים אכן יכולים לקרות לנו שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. אבל אנחנו עדיין בוחרים להשתתף אם אנחנו עדיין כאן וגם, אתה מנצח לפעמים”. זה היה הרגע בו פגשה את עבודותיו של Eggleston בגלריה ויצאה לחופש היצירתי שלה. (חשוב לומר מילה על Eggleston, אז בתמצית – צלם מהפכן ששינה את עולם הצילום והשפיע אף על הקולנוע. הוא מרד בצורך להציג תוכן או מסר ובמקום זה, צילם באנליה אמריקאית, לכאורה סתמית, עם התייחסות רגישה וחדה לצבע).

 

31 Mike Windle

 

 

הזוהר הוויזואלי בצילומים של פראגר בוקע מתוך מלנכוליה וייאוש. נשים יפות עומדות על פסי רכבת, בלונדיניות נאות נעולות בחדרים קופסתיים ושחקניות הוליוודיות מתנגשות בקירות לבנים כשהן מנסות לקפוץ מבניינים בני ארבע קומות. מתח בין יופי אסתטי לכאב פנימי, נבחן בצילומים המלוטשים של פראגר.
השאלה שהיא מנסה למצוא לה מענה בחמש השנים האחרונות, היא: איך האני המבודד יכול להישאר בחיים בהמון? זו בדיקה אישית. פראגר מטילה ספק ברמת האוטונומיה המוצעת לאנשים במסגרות אורבניות צפופות. הסרט הקצר שלה A Face in the Crowd, שצולם ב-2013, עוסק בפוביה הקיומית שלה מהמונים. היא מספרת על פחד במה משתק שהיה לה ב-2010, כאשר התבקשה לדבר לקהל בתערוכה שלה ב- MoMa. “התחלתי אז לחשוב איך התרבות שלנו גורמת לנו לתקשר אחרת, במיוחד באמצעות מדיה חברתית. הדרכים שבהן אנשים עוטים על עצמם דמויות שונות במצבים שונים, איך לפעמים זה אמיתי ולפעמים לא. המדיה החברתית מספקת מסנן שקרי כזה בכל היבטי החיים”.

 

 

בעבודה Despair משנת 2010, פני הפורצלן הנשיים ושיערה האדום של האשה שמקבלת שיחת טלפון שגורמת לה להראות מאובנת, מציגים שוב ניגוד בין הביטחון של היופי הפיזי שלה לבין היסטריה פנימית.
עבודותיה מושפעות מעיר הסרטים בה היא גרה. עוד לפני שהחלה לביים סרטונים, לעבודה של פראגר כבר הייתה איכות קולנועית. הפרקטיקה החזותית שלה, מציגה את הסיפור מאחורי הפנים המאופרות. “הצילום של ברייס דאלאס הווארד כשעיניה מתמלאות בדמעות – לעולם לא הייתי מצליחה להביא אותה למקום הזה בצילום סטילס. צילמנו את הסצנה האינטנסיבית הזו שבה הרגשות שלה עוברים מ-0 ל-100. תמונות סטילס מראים את האיכות המבויימת. הסרט מראה את הרגש”.
“הרגש” והמעקב אחריו, הוא הנושא בסרטונים ובצילומים שלה, שאין בהם באמת עלילה אחרת, פנטומימה עם עמימות נרטיבית. כמו שאמר אוסקר וויילד “Most people are other people. Their thoughts are someone else’s opinions, their lives a mimicry, their passions a quotation.” (“רוב האנשים הם אנשים אחרים. המחשבות שלהם הן דעות של מישהו אחר, החיים שלהם הם חיקוי, התשוקות שלהם ציטוט”).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים של William Eggleston

 

 

 

 

 

לכל הכתבות בקטגוריית אמנות
+כתבות מומלצות
גן עדן הנסתר Raja Ampat, בלב איי פפואה
השראה
גן עדן הנסתר Raja Ampat, בלב איי פפואה
  הוא ממוקם בקצה הצפון-מערבי של פפואה, אינדונזיה, Raja Ampat מקיף למעלה מ-1,500 איים
הקברים האלגנטיים והירוקים בדרום קוריאה
השראה
הקברים האלגנטיים והירוקים בדרום קוריאה
  תלי הקבורה, המכונים tumuli, הם מבנים אדריכליים ייחודיים, בצורת תלי עפר אלגנטיים מכוסי
זרנוקי מים לכיבוי אש, בוקעים מגגות בתים בכפרים ביפן
השראה
זרנוקי מים לכיבוי אש, בוקעים מגגות בתים בכפרים ביפן
  מאחר והמגורים בעיירות של האזור, הם בבתי סכך קש, בסגנון גאשו מהמאה ה-11,

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*