היא השאירה מאחוריה רק כ-200 יצירות אמנות, פרידה קאלו לא הייתה ציירת פורייה, אבל היא בהחלט הייתה מאהבת פורה: רשימת הרומנים שלה השתרעה על פני עשרות שנים, יבשות ומינים וכללה את התיאורטיקן המרקסיסטי ליאון טרוצקי, הרקדנית ג'וזפין בייקר, הציירת Georgia O’Keefe והצלם ניקולאס מוריי. בשנותיה האחרונות, היא אף "נענשה" בעגבת, על מעלליה.

 

עם זאת, הייתה זו מערכת היחסים האובססיבית והמתמשכת שלה עם הצייר הקולגה דייגו ריברה, שריתק אותה עוד שהייתה בת 15 (הוא היה מבוגר ממנה ב-20 שנה) והייתה לה ההשפעה החזקה ביותר על קאלו. היא התבוננה אז מוקסמת בדייגו בן 36 מצייר את הפרסקו הענק “La Creación” באמפיתיאטרון סימון בוליבר, בבית ספר תיכון במקסיקו סיטי, בשנת 1922. הוא צייר ודיבר על פריז האוונגרדית, על חבריו האמנים מודיליאני, פיקאסו, ברטון ועל זוועות המלחמה והיא תלתה בו עיניים גדולות.
“היו שתי תאונות גדולות בחיי”, כתבה פרידה קאלו ביומנה, באזכור לתאונת החשמלית שכמעט הרגה אותה “האחת הייתה החשמלית והשנייה היה דייגו. דייגו הייתה התאונה הגרועה ביותר ללא ספק”.
היא הייתה סטודנטית שהצליחה בלימודים, מתכננת להיות רופאה, היא למדה אנטומיה, בוטניקה ופילוסופיה. היא החלה לצייר בזמן שהתאוששה מהתאונה וביקשה את דעתו של ריברה ובעידודו, השליכה את כל כולה לאמנות שלה. קאלו התלבשה באופן קונבנציונלי לפני שפגשה את ריברה, אבל בהשפעתו היא לבשה שמלות בעבודת יד ופיתחה את הסגנון העממי שלה.
רבים מהציורים שלה מספרים ומרמזים על הקשר ההפכפך אך המהותי בין שני האמנים היצריים, שנישאו ב-1929, התגרשו כ-10 שנים, לאחר מכן התשוקה וההערצה החזירו אותם זה לזו והם נישאו שוב זמן קצר לאחר מכן. הציור Diego on My Mind / Self-portrait as Tehuana מ-1943, מספר כמה העסיק ריברה את מוחה, כשקאלו מטביעה ומקעקעת דמות קטנה של ריברה באמצע מצחה. זהו רמז לכך שהוא לא רק בראשה אלא חלק ממנה. ביומנה כתבה “דייגו = בעלי / דייגו = חבר שלי / דייגו = אמא שלי / דייגו = אבא שלי / דייגו = הבן שלי / דייגו = אני / דייגו = יקום.”

 

Self-Portrait as Tehuana (1943) is often referred to as ‘Diego on my mind’

 

מכתבי האהבה שלה ממחישים את עצמת הקשר ביניהם באותה מידה. אלה נמצאו ביומנה המפורסם של קאלו, אותו החלה כמה שנים לאחר שנישאה מחדש לריברה ונשמרו עד מותה בשנת 1954. הם חושפים את המורכבות של אהבתה של קאלו לאמן המהולל, המתנכל, שהחל כמנטור שלה וכמורה וסיים כשווה אליה. כל אחד מהמכתבים הללו, מאשר גם את ההדדיות ברצון הקמאי של בני הזוג, אשר ציירו זה את זו וההפך במשך 25 שנה. התשוקה שלהם שילבה סקס, רוחניות ואמנות, נעה בין רומנטיקה לשיברון לב – ושירכה את מערכת היחסים שלהם דרך אינספור בגידות ומריבות, על רקע מדינה שמעצבת מחדש את זהותה, מלחמת עולם ומהפך פוליטי.
כשנפגשו, דייגו היה נשוי, גרוש פעם אחת ועם פילגש, כאשר היו לו ילדים מכל נשותיו אלה. בתצלומים, הם נראים בפוזה כמעט קומית: הוריה של פרידה כינו אותם “הפיל והיונה”. פרידה גילתה את הרומן של דייגו עם אחותה כריסטינה, שקעה בדיכאון, גזרה את שיערה ועיבדה את כאבה העז בעשרות ציורים (למשל, “A Few Small Nips”). פרידה סבלה מהטרדות של לופה מרין, אשתו הקודמת של ריברה, שביום חתונתה הרימה את שמלתה וצעקה “דייגו זרק אותי בשביל הרגליים האלה”, כשהיא חושפת את רגלה המשותקת ממחלת הפוליו של פרידה, אותה נהגה להסתיר בשמלות מושכות עין. דייגו נשא איתו את הרומן של פרידה עם חברו הטוב טרוצקי, המנהיג המהפכני שנמלט מסטאלין למקסיקו.

 

 

המכתב הראשון של קאלו לריברה ביומן, חושף שילוב נפיץ של אלימות, ייסורים, אהבה ואמנות “אני מבקשת ממך אלימות ואתה נותן לי חסד, את האור שלך ואת החום שלך”, היא כותבת ואז ממשיכה בהכנעה “הייתי רוצה לצייר אותך, אבל יש כל כך הרבה צבעים שזה מבלבל, מהי הצורה המוחשית של אהבתי הגדולה”. התשוקה של קאלו לריברה היא כל כך עזה ורבת פנים, היא מסבירה, שאין מספיק גוונים כדי ללכוד אותה.
גם במכתבים אחרים קאלו משתמשת בצבע כדי לתאר סקס ואהבה “העיניים שלך ירוקות, צורבות בתוך בשרי. החלל מלא בצלילים – בצל ובאור. קראו לך אוקסורכום, זה שכובש צבע. אני כרומופור – זו שנותנת צבע”. אוקסוכרומים וכרומופורים, היין והיאנג של תורת הצבע, הם אבני הבניין המולקולריות המאפשרות לנו לראות את העולם על שלל גווניו. במכתב של קאלו, הם מייצגים מערכת יחסים רומנטית שבה אחד נותן והשני לוקח.
בעוד המטאפורה הזו מרמזת על חוסר שוויון וחוסר איזון, הרי למרות האנדרלמוסיה זו דווקא מערכת יחסים שאיתה היא פורחת: “על דמותך, ריסי הפרחים הגיבו למגע שלי, רחש הנחלים. היו כל מיני פירות במיץ השפתיים שלך, דם הרימון והאננס הטהור. לחצתי אותך אל שדי וילד הפלא בדמותך חדר ומילא את דמי דרך קצות אצבעותיי.” זוהי אהבה שמזרימה את דמה לקצות האצבעות אשר מלטפות את אוהביה ומניעים את המכחול שלה.
אבל קאלו גם האמינה שמערכת היחסים שלה עם ריברה חורגת מהעולם הגופני, הפיזי ואפילו הציורי. “זו לא אהבה, או רוך, או חיבה, אלה החיים עצמם, החיים שלי, שמצאתי כשראיתי אותם בידיים שלך, בפה שלך ובחזה שלך”, היא כותבת לו. “נותר לי בפי טעם של שקדים מהשפתיים שלך. העולמות שלנו מעולם לא נחשפו אל החוץ. רק הר אחד יכול להכיר את ליבו של הר אחר”.

 

 

 

למרות שפרידה הייתה ידועה בעולם האמנותי והתרבותי (פיקסו, דושאן, ברטון שיבחו אותה), רק מעטים נחשפו לציוריה. דייגו ביקש עבורה יותר, הוא היה בטוח ששותפתו לחיים עבדה על “סדרה של יצירות מופת ללא תקדים בתולדות האמנות. כאלה שהעלו את המאפיינים הנשיים של התנגדות, כנות, אותנטיות, אכזריות וסבל. מעולם לא הייתה אישה שתיארה על בד הקנבס שירה כזו כמו פרידה”. ב-25 השנים שהם היו יחד, בני הזוג היו הפנים של האקטיביזם הסוציאליסטי במקסיקו. קאלו הייתה חלוצה שהביאה צורה חדשה ונועזת של דיוקן עצמי והאישה הלטינית-אמריקאית הראשונה שהיה לה ציור בלובר. ריברה החיה את מסורת ציורי המאיה ויצר שפה חזותית עכשווית, מקסיקנית לחלוטין, שדיברה על חייהם וחוויותיהם של פועלים בארצו.
הביוגרפיה האמיתית של שני האמנים נמצאת בעבודתם. התשוקות והטינה, ההערצה והכאב שהגדירו את ההסתבכות האינטנסיבית של חייהם של קאלו וריברה, פרוסים בציורים, עם המבטים הלא מסונכרנים, עיניהם הנודדות של השניים, שכל אחד מהם ימשיך לנהל שורה של רומנים מחוץ לנישואים, ראשו של דייגו, מוטה הרחק ממנה לנצח, בעוד עיניו נסחפות אליה, מבטה מקובע בשטח מת, מסרבת לרוץ במקביל לשלו או להתחשב במבטנו, ההתנגשות של סגנונות סרטוריאליים – החליפה האירופית שלו והשמלה המקסיקנית המסורתית שלה.

 

 

 

דייגו היה לפרידה הבן שמעולם לא היה לה (היא הייתה חשוכת ילדים). הוא היה החצי השני שלה, שמשלים את חלומה, כמו בציור שלה “Diego and I” בה שתי דמויותיו מתמזגות לאחד. דייגו ראה בפרידה את המהפכנית הצעירה, הציירת שצופה בעולם, האם שמגנה עליו ויודעת את סוד היין והיאנג. אי אפשר לדמיין את דייגו בלי פרידה, שהופיעה בכמה מציורי הקיר המרכזיים שלו (כמו הציור המפורסם “Dream of a Sunday afternoon in the Alameda Central”). אי אפשר לדמיין את האמנות של פרידה בלי בנה-דייגו, שיכול היה לראות בעינו השלישית. שניהם ציירו את העוברים שפרידה הפילה ושניהם חלקו בציוריהם פירמידות וכלבים מקסיקנים חסרי שיער, סמלים משותפים.

 

 

 

הניכור, הפרידות והפרשיות שלהם לא היו גדולים מאהבתם הלא שגרתית. לצד הבריחה לאמנות, את חייה מלאי הסבל פרידה הטביעה פרידה בכמויות גדולות של אלכוהול ומאוחר יותר גם במורפיום, במרשם של רופא. אפילו גרושתו של דייגו לא הצליחה להסתיר את התרשמותה מיכולתה של הדמות הקטנה והצנומה לשתות כל כך הרבה אלכוהול “כמו מריאצ’י אמיתי”. סמוך למותה היא כתבה ביומנה: “אני מקווה שהעזיבה תהיה משמחת ואני מקווה שלא לשוב יותר. פרידה”.
ההופעה הפומבית האחרונה של פרידה קאלו הייתה ביום שישי ה-2 ביולי 1954, בגואטמלה, בצעדה למען העם ונגד ההפיכה הצבאית שהפילה את הנשיא ג’קובו ארבנץ. בתצלום מאותו יום, פרידה יושבת בכיסא גלגלים שדחף דייגו, מניפה מעלה את אגרופה, בידה השנייה היא מניפה שלט הקורא לשלום, מוקפת באנשים. למרות יופייה, היא נראית כחושה, חולה ורק עיניה בורקות בעוצמתה הפנימית. עשרה ימים לאחר מכן, כשהיא שמוטה במיטתה, עם רגל קטועה וכאב עז בלתי פוסק בעמוד השדרה שלה, היא מחזירה לדייגו את הטבעת שקנה לה לרגל יום הנישואים ה-25 שלהם. היא נתנה לו אותה, כי הבינה שמותה קרוב. פרידה נפטרה למחרת ב-13 ביולי 1954. זמן קצר לאחר מכן, ריברה הפך את ביתם המפורסם, La Casa Azul, למוזיאון.

 

 

 

 

 

Frida Kahlo and Emmy Lou Packard 1941

 

A Few Small Nips

 

 

 

 

 

לכל הכתבות בקטגוריית אמנות
+כתבות מומלצות
תצפית Westerpunt בתכנון סטודיו MOTO
אמנות
תצפית Westerpunt בתכנון סטודיו MOTO
              דה פאן De Panne, בלגיה אדריכלים: סטודיו
יוני אלטר מציע בלונדון: “כל מה שאתה זקוק לו הוא אהבה”
אמנות
יוני אלטר מציע בלונדון: “כל מה שאתה זקוק לו הוא אהבה”
  לעוברים ושבים בככר ההומה, היצירה נראית במבט ראשון, כמו קו אדום ומתפתל, אך
חווית האור בעבודותיו של James Turrell
אמנות
חווית האור בעבודותיו של James Turrell
הקנבס עליו יוצר טורל את עבודותיו, הם השמיים והאור הטהור שלהם. האמן ידוע בעיקר

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*