דל טורו, הפועל מלנקסטר שבפנסילבניה, יוצר ראשים מונומנטליים בגובה של כ־1.5 מטר, בעלי תווי פנים מוגזמים ומבעים דרמטיים: עיניים בולטות, אפים מודגשים ופה פעור באופן כמעט מטריד. אחד הפסלים, למשל, כולל פרט יוצא דופן במיוחד – קרפדה השוכנת בתוך הפה, כחלק מנרטיב חזותי מורכב העוסק במחזורי חיים, ריקבון והתחדשות.

עבודותיו של דל טורו אינן רק אובייקטים, אלא מערכות סיפוריות. לדבריו, כל פסל מתפקד כמעין “מיקרוקוסמוס” שבו חיים ומוות מתקיימים במקביל: חרקים ניזונים מצמחים, עש מתקרב אל הפנים – ובסופו של דבר נבלע. ההשראות נעות בין פיסול יווני קלאסי ודימויים דתיים, לבין עולמות אזוטריים כמו גנוסטיקה ותורות נסתר.

הבחירה בלבד אינה מקרית. לאחר שהתנסה בעץ, עבר דל טורו לחומר קל, זול וגמיש יותר, שאפשר לו לעבוד בקנה מידה גדול גם ללא סטודיו מקצועי. תהליך העבודה כולל בניית שלד מקרטון וקצף, ועליו שכבות של צמר צבוע – המודבק ומעובד באמצעות מחטים מיוחדות בתהליך ממושך של “דקירה” חוזרת. התוצאה מפתיעה: למרות הרכות, פני השטח מקבלים מראה המזכיר אבן או קרמיקה, עם טקסטורה צפופה ומורכבת.

דל טורו הוא אמן אוטודידקט, שהחל את דרכו כחוואי בפירנאים הצרפתיים. רק בשנים האחרונות עבר להתמקד בפיסול, והמעבר לחומר ולסקאלה הגדולה התרחש באופן כמעט אינטואיטיבי. “כשהייתי שקוע בעבודה, לא שמתי לב לגודל,” הוא מספר – אך הפסלים המשיכו לגדול מפרויקט לפרויקט.
הדימויים שדל טורו יוצר מזכירים לעיתים מסכות תיאטרליות או בובות מסורתיות, עם הבעות מוקצנות וחיות כמעט מטרידה. ייתכן שהשורשים לכך נעוצים בעברו, כאשר היה חלק מקבוצת תיאטרון פגאנית בסקוטלנד, שם יצר מסכות ושוטט ביערות כחלק ממופעים.

לדבריו השינוי האמיתי התרחש דווקא כשהפסיק ליצור “כדי למכור” והחל לעבוד מתוך חופש אישי. התוצאה: עבודות נועזות יותר, גדולות יותר – ואותנטיות יותר. בסופו של דבר, הפסלים של דל טורו מצליחים לייצר מתח ייחודי: בין חומר רך לנוכחות כבדה, בין יופי לגרוטסקה, ובין מלאכה ידנית אינטימית לבין דימויים מונומנטליים.