האקדמיה המרכזית לאמנויות יפות בבייג’ינג מונה בממוצע למעלה מ-40,000 מועמדים בשנה, 13,000 מהם מוזמנים לגשת לבחינה שלהם; בית הספר מקבל רק בין 700 ל-800 תלמידים בכל שנה. בהתחשב במספרים, אין זה פלא שבתי ספר נוקטים באמצעים קיצוניים, כדי להבטיח שיהיה קשה עד בלתי אפשרי, לשחד את הבחינה.

האקדמיה המרכזית לאמנויות יפות עורכת את הבחינות שלה מדי שנה בחמש ערים – בייג’ינג, צ’ינגדאו, ג’נגג’ואו, צ’נגדו ושנג’ן. התלמידים מגיעים מוכנים עם חומרי אמנות לפי ההנחיות שקיבלו. לאלו המבקשים ללמוד עיצוב או אדריכלות, למשל, עומד יום שלם של בדיקות. סטודנטים לאמנויות יפות ניגשים ליומיים של מבחנים – עם שש שעות לציור, שלוש שעות לתורת הצבע ושלוש שעות לרישום.
“זו חוויה נוראית שאי אפשר לשכוח אותה ואני לא רוצה להשתתף בה שוב”, אמרה יו לילונג, סטודנטית לתואר שני לעיצוב מוצר (מקור: עיתון כלכלי בהודו).
חלק מהמבחנים מבקשים להציג כישורים טכניים, אחרים מחפשים ביטוי יצירתי ואינדיבידואליות – אבל בסופו של דבר, הציון בפועל תלוי בשופטים.

האקדמיה המרכזית של סין לאמנויות יפות בוחרת מדי שנה חמישה עד אחד עשר שופטים, לקראת הבחינות. השופטים נשלחים למקום סודי בבית מלון לא ידוע בבייג’ינג. אסור להם להחזיק טלפונים, מחשבים ניידים וכל כלי לתקשורת חיצונית.
לאחר סיום הבחינות, נציגי האוניברסיטה אוספים את יצירות האמנות של המועמדים ומסתירים כל סימן שיזהה את האמן – הזיהוי נעשה בעזרת מספר. לאחר מכן, יצירות האמנות מוכנסות למזוודות ומופקדות בידי אדם אחד או שניים בכל אתר, מוטסות לבייג’ינג ומועברות לשופטים במלון שלהם.
אלף מועמדים שמקבלים את הציון הכי גבוה, מוזמנים לגשת לבחינה נוספת.
באופן לא מפתיע, סטודנטים לאמנות סיניים רבים בוחרים ללמוד בחו”ל. בבריטניה ראו עלייה של 158 אחוז בסטודנטים סינים הלומדים אמנויות, ששילמו שכר לימוד גבוה פי חמישה ממה שהם היו משלמים בסין.