הקריירה של תררין החלה בשנות השבעים והשמונים, בציור ופיסול דברים גנריים המוכרים לו מילדותו: אנשי שלג, חור מפתח, ארון קבורה, ציפור, קפלה, כובע על דוכן. אותן יצירות מינימליסטיות בגודל צנוע, גדלו בשנות התשעים לפסלים גדולים ונועזים יותר, ששחקו בפרספקטיבות של ממדים ומרחב תוך דבקות בריאליזם. הקריירה שלו המריאה בשנת 1985, כשסוחר האמנות הידוע ליאו קסטלי שם עליו עין. לאחר מכן, המוזיאון החדש של האמנות העכשווית בלוס אנג’לס, בחר להציג שש יצירות שלו בתערוכת הפתיחה של המוזיאון. בשנת 2000, מוזיאון האמנות של לוס אנג’לס העלה תערוכה של עבודותיו, שהדהדה בעיר והביאה קהל רב וגם פרסום לאמן. בתערוכה הוצגו מספר חפצים מונומנטליים של תררין, כולל ערימה של 20 קערות וכלי אוכל ענקיים מפלסטיק כחול, שלושה זקנים בגובה 15 מטר ושולחן ועבודתו הידועה ביותר – כיסאות עץ ענקיים תחת הכותרת “מתחת לשולחן”. עבודותיו של תררין נמצאות כיום באוספים ברחבי העולם, לרבות המוזיאון לאמנות מודרנית ומוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית בניו יורק, טייט מודרן בלונדון, קונסטמוזיאום באזל בשוויץ ומרכז פומפידו בפריס.
על עבודתו “מתחת לשולחן” (1994), שולחן אוכל בממדים אדירים, בגובה של מטר וחצי ואורך של 20 מטרים, כתב המבקר ג’פרי קסטנר בארטפורום: “כולם, בשלב כלשהו בילדות, חיפשו מקלט מתחת לשולחן והתערובת הבלתי מעורערת של ביטחון ותחושת ינקות, שהעבודה הזו מייצרת, מובילה לתיאטרון של זיכרון פיסולי”. אכן, האמנות שלו מזמינה פרשנות פסיכולוגית, נוכח התייחסותה הברורה לנרטיבים של ילדות.
תררין היה אולי יורש של קלאס אולדנבורג, שיצר פסלי ענק הומוריסטיים בפופ ארט. אבל תררין הקפיד יותר על הפרטים הקטנים והיה יותר ריאליסט. ליצירתו של תררין יש קשר ברור לדור של אמני פופ ואמנות קונספטואלית שקדמו לו ובכל זאת מגלם תערובת ייחודית של זיקה לתרבות עממית, קריקטורות ועיצוב אמריקני.