הפצצת חוטים Yarn Bombing, סיעור חוטים yarnstorming, סריגת גרילה, סריגה אורבנית או סריגת גרפיטי – כל אלה הם שמות לקונטרפונקט חדש יחסית באמנות הרחוב. הפרקטיקה נחשפת לעוברים ושבים התמימים על עצים, עמודי תאורה, אנדרטאות מכובדות ומקודשות, ספסלי רחוב משמימים ואלמנטים אחרים של נוף עירוני יומיומי. צורה אמנותית חדשה זו פלשה לרחובות ערים בעולם בצבעים מרהיבים ומפגישה אמנות - לרחוב.

כעוד אחת ממגוון צורות חדשות ויצירתיות של אקטיביזם, אמנים השתמשו בתצוגות צבעוניות של חוטים סרוגים, לעתים במקום צביעה במברשת או תרסיס, כדי לכסות מגוון בלתי נדלה של עצמים במרחב הציבורי. נראה שצמר ומלאכת יד הנקשרת אליו, מביאים איכויות כמו אותנטיות, או לפחות כמיהה להתייחס לאנושיות שבנו, לעצמנו ולאחרים, ברמה עמוקה ואמיתית יותר. סריגה מתקשרת לרגשות שלנו, של משהו מוכר, אינטימי, מיידי ויוצר קרבה. אבל בדיוק כמו כל אמנות רחוב אחרת, זה יכול להשתנות למגוון רחב מאוד של ביטויים אמנותיים, בסגנון, אסתטיקה ומשמעות.

המעבר מסריגה לאמנות
"תפירה, רקמה, עבודת תחרה, שטיחי קיר וסריגה, הן חלק היסטורי מחייהן של נשים", אמרה אלין דאלייר-פופר, היסטוריונית ומבקרת אמנות ב-1976. כאשר טקסטיל הפך זמין לחלק גדול מהאוכלוסייה במאה ה-19, עקב התיעוש שלו, אומנויות טקסטיל שונות, כגון תפירה, אריגה, רקמה או תפירת טלאים, נראו במשקי בית כפעילויות השמורות בעיקר לנשים ומלאכת בית ויצירה של נשים, נתפסה כלא פרודוקטיבית, מלאכתן של נשים לא עסוקות וחסכניות. אבל בשלהי המאה ה-19 התרחקה עבודת המחט מהתחום הביתי ונכנסה בהדרגה לעולם האמנות – תחילה בתנועת הארטס אנד קראפטס, אחר כך באוונגרד האירופי, בעיקר על ידי נשים אמניות, אשר פירקו את הגבולות בין אמנות שימושית, עיצוב ואמנויות יפות. הן שחררו אותו מתפקידו התועלתני או הדקורטיבי והפכו הטקסטיל למדיום אמנותי בפני עצמו.
השימוש בטקסטיל באמנות התבסס ביתר שאת בשנות ה-70 דרך התנועות פמיניסטיות. עם עלייתה של התנועה הפמיניסטית בשנות ה-60 וה-70, הצליחה התנועה להחזיר את הטקסטיל והמלאכות הנגזרות סביבו, לאגף ה"אמנות גבוהה". המיצב Dinner Party של Judy Chicago משנת 1979 היה אחד מיצירות הרקמה ובדים הראשונות שזכו לשבחי מבקרי האמנות וחוקרי התרבות והיא זכתה להיות סמל בהיסטוריה הפמיניסטית בציוויליזציה המערבית. שיקגו ואמנים אחרים כמו Anni Albers, Faith Ringgold, Olga de Amaral או Alighiero e Boetti, החלו להביא טקסטיל וחוטים להקשרים חדשים ולחקור השלכות חברתיות ורעיוניות של השימוש בהם וכך סללו את הדרך לדורות של אמני טקסטיל שיבואו בעקבותיהם.

 

Dinner Party- Judy Chicago

 

Judy Chicago

 

Olga de Amaral

 

Faith Ringgold

 

Anni Albers

 

Alighiero e Boetti

 

ההיסטוריה של Yarn Bombing
ההיסטוריה המדויקת של הז'אנר לוטה בערפילי הזמן ומיוחסת לכמה יוצרים שונים. יש הסבורים שראשיתה של הפרקטיקה בארצות הברית, כאשר סורגים מטקסס ניסו למצוא דרך יצירתית להשתמש בשאריות בדים סרוגים שלהם ויצרו צורה של “inoffensive graffiti”. סברה אחרת, מייחסת את תחילתה של התנועה העכשווית ל-Magda Sayeg מיוסטון, טקסס, שטבעה את המונח לאחר שכיסתה לראשונה את ידית הדלת של הבוטיק שלה במעטה סרוג שובה עין, בשנת 2005. תשומת הלב של העוברים ושבים, עודדה אותה לכסות אובייקטים נוספים באותה דרך, במיוחד את עצמים רגילים, יומיומיים, אפילו מכוערים – מבלי לקחת מהם את הזהות או הפונקציונליות שלהם, אלא רק לתת להם חליפה סרוגה ומחויטת היטב. ראשית, היא התחילה עם "פצצות חוטים" קטנות כמו עמודי שלטים וברזי כיבוי בעיר הולדתה, אך יצאה עד מהרה להפוך נופים עירוניים למגרש משחקים משלה ובסופו של דבר הקימה את קואופרטיב הפצצת החוטים, Knitta Please.
אמנם הגיחה של סייג להפצצת חוטים הייתה מקרית משהו, אך היא דרבנה קהילה עולמית של מפציצי חוטים, קולקטיבים שנוסדו ברחבי אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. אחד מהקולקטיבים הראשונים של הפצצת חוטים היה Knit the City מלונדון שהוקמה על ידי Lauren O'Farell, שלקחה את הקונספט מפשוט "נעים לעין", ל"מעביר מסרים" ומספר סיפור, תוך הטבעת המונח "סיעור חוטים".

 

Magda Sayeg

 

האג'נדה של מפציצי החוטים
בתחילה, עסקו אמני הז'אנר רק בהענקת מגע אישי למקומות ציבוריים סטריליים, מתוך צורך ליצור משהו מהנה, בלתי צפוי ויפה. האמנים הללו השתמשו בטקסטיל כדי ליצור חמימות ונוחות בתוך הסביבה האורבנית שנתפסה לעתים קרובות קרה, מדכאת ולא ידידותית. כך הם שברו את השגרה של העוברים והשבים וגרמו להם לעצור לרגע להתפעל מהיצירה או אפילו לבקר אותה. עם הזמן, צורת האמנות התפתחה לכיוון חתרני ואקטיביסטי, כמו ערעור תפיסות שמרניות של נשיות וביתיות והיא נגעה בפמיניזם, פוליטיקה או מחאה אנטי-צרכנית.
אחת האמניות הידועות ביותר הפועלות בתחום זה היא Agata Oleksiak, הידועה גם בשם Olek. עבודתה דנה במיניות, אידיאלים פמיניסטיים ואבולוציה של תקשורת, באמצעות צבעים וחקירה מושגית, תוך פריצת הגבולות בין אופנה, אמנות, מלאכה ואמנות ציבורית. תוך שימוש בטכניקה המסורתית של סריגה, היא מבטאת התרחשויות יומיומיות, מקורות השראת ותקווה ליצור מטפורה למורכבות של התהליכים הפסיכולוגיים שלנו בחברה ובתרבות.

 

Agata Oleksiak, הידועה גם בשם Olek

 

 

 

 

 

אחד מהקולקטיבים המפורסמים ביותר בתחום Knit the City, נוסד על יד Lauren O’Farrell, אשר נטלה תפקיד מרכזי בראשיתה של סצנת אמנות הרחוב של סריגת הגרפיטי בבריטניה. הסטודיו שלה נקרא Deadly Knitshade והיא גם יצרה את קהילת האומנות Stitch London.
אמנית רחוב נוספת שמשתמשת בחוט כמדיום במטרה לשנות את המראה של ערים ונופים ברחבי העולם, היא London Kaye. עבודתה נעה בין גחמנית לחתרנית והיא מערערת את התפיסה שסריגה היא מלאכה נשית ומייחסת אותה גם לגברים.
האמן Stephen Duneier, הלא הוא Yarnbomber, יוצר מיצבים שמטרתם להחזיר אנשים לטבע. האמנות שלו בקנה מידה גדול ואחת היצירות המפורסמות ביותר שלו היא Lizard’s Mouth Yarnbomb משנת 2014, כאשר הוא עטף 18 סלעים ענקיים המשקיפים על סנטה ברברה בקליפורניה, בסריגה בעבודת יד.
פרויקט קהילתי ענק היה Knit the Bridge משנת 2013, פרויקט הסברה של Fiberart International. הפרויקט העממי הפגיש קהילות רבות ומגוונות של פיטסבורג ודרום-מערב פנסילבניה, אשר יצרו מונומנט ענק ומדהים מבחינה אסתטית, על גשר אנדי וורהול בפיטסבורג. למעלה מאלף סורגים עבדו בצוותא כדי לכסות את כל מבנה המתכת של הגשר עם יותר מ-600 שמיכות צמר צבעוניות.

 

London Kaye

 

Lizard’s Mouth Yarnbomb

 

Knit the Bridge

 

אתיקה
למרות הפופולריות שלו, ז'אנר זה של אמנות רחוב זכה לביקורת רבה בקרב אמנים אחרים כמו גם חובבי אמנות בכלל שכינו אותו בלעג כאופנה היפסטרית או דחו אותו כ"חמוד". Olek עטפה לאחרונה יצירות במוזיאון התת-ימי של קנקון, עם סריגת הגרפיטי הייחודית שלה בקמפיין ל"הצלת הימים שלנו", אך הרשויות תבעו אותה על שימוש באמנות המוזיאון ללא רשות ופגיעה בחיות הים באזור מוגן. המקרה הזה שוב הציף שאלות סביב הערכים והתועלת האקטיביסטית של סריגת גרפיטי, אשר גם עלולה להזיק במצבים מסוימים, כאשר הטקסטיל מתבלה ונרקב עם הזמן, יש הטוענים שעיטוף העצים בטקסטיל, פעילות פופולארית במיוחד של אמני הז'אנר, פוגע בצמיחתם ומושך אליהם מזיקים ויש אף כאלה שטענו שאפשר לעשות שימוש מועיל יותר בשמיכות הללו, כמו למשל הכנת בגדים לנזקקים, כפי שניסח זאת משתמש טוויטר, "ראיתי חסרי בית ישנים מתחת לעצים שהיו לבושים יותר טוב מהם".

המודעות והאחריות
אין ספק שזהו זמנה הגדול של אמנות המחט. השנה גם יצא לאקרנים הסרט התיעודי "Yarn" שזכה לשבחים רבים, על אמני הז'אנר. הסרט שוזר יחד אמני גרפיטי מצמר, אמני קרקס ואדריכלים לכדי תמונה אחת כוללת של כל האמנים היצירתיים הללו. בנוסף, המוזיאון לאמנויות ועיצוב בניו יורק מציג כעת תערוכה מקיפה בשם Crochet Coral Reef. הוא חוגג 10 שנים לפרויקט מתמשך של האחיות מרגרט וכריסטין ורטהיים והארגון החברתי שלהן בלוס אנג'לס. התערוכה מציגה נופים רחבי ידיים המורכבים מסריגה עם אשפה מפלסטיק, מתמטיקה, ביולוגיה ימית, אמנות פמיניסטית ומלאכה, הכל כבבואה של האסונות העומדים בפתחנו עם שינויי אקלים ואשפה מפלסטיק.
יחד עם הפופולריות הגוברת של המדיום והפרקטיקה והפלישה שלה למרחב הציבורי, כך גם צריכים אמני הז'אנר לקחת אחריות עליו ולהיות מודעים לסביבה שבה הם עובדים, כדי לגרום כמה שפחות נזק ולוודא שהאמירה שלהם עומדת בתנאי האתיקה.

 

Magda Sayeg

 

קראו עוד:

אולק, אמנית הגרילה

 

Olek