נשים מוסלמיות מנסות להגדיר מחדש את זהותן ואמניות מוסלמיות, מייצגות אותן ומאתגרות את הייצוגים החזותיים האופייניים של מוסלמים המצויים בתקשורת, שוברות מחסומים אידיאולוגיים וגיאוגרפים. במקום דימויים סטריאוטיפיים של אקזוטיזציה וקורבנות, הן מציעות חוויות מגוונות וקולות מועצמים של נשים מוסלמיות מודרניות.
ביניהן בולטות זוכת פרס נובל לשלום, שירין עבאדי מאיראן; התובעת הראשונה בבית המשפט באפגניסטן סימה סמאר והפעילה הסודנית לזכויות נשים פחימה שאהים.
האמנית סבא צ’אודרי ברנרד, מתארת נשים העוטות כיסוי ראש עם ממדים אחרים של הווייתן, הן מצוירות בצבעים עזים, עם הבעות קומיות ולובשות חפצים קומיים, כמו אוזני מיקי מאוס ושפמים מזויפים.

hoda afshar

עבודותיה כצלמת וקולנוענית עטורת פרסים, של שירין נשת Shirin Neshat האיראנית, מתמקדות בנשים, זהות, פוליטיקה ואיראן. היא חיה בגלות בארצות הברית מאז 1979. ההשפעה של עבודתה חורגת בהרבה מתחומי האמנות ומשקפת את המאבק לעמידה על זכויות אדם.
האמנות של נשאת מתארת את החוזק והחוסן הקולקטיבי של נשים אסלאמיות, מול מיזוגניה ועריצות, מזכירה לנו שלמרות ההבדלים בין החברות האסלאמיות והמודרניות, השוני הוא רק במידה שבה התרבויות שלנו, כופות את ההצרה הגברית של נשים והופכות את השסע בין המינים למשותף. כך, האמנות שלה רלוונטית באופן כרוני, לתרבות הכלל עולמית.

hoda afshar

hoda afshar

עבודתה, למרות שהיא אומנית בעלת שם עולמי, מגיבה למלחמה האידיאולוגית המתנהלת בין האסלאם והעולם החילוני, בנושאי מגדר, דת ודמוקרטיה. התצלומים הנוקבים שלה, של נשים איראניות, פרובוקטיביות, מסתוריות, איקוניות פוליטית וכשהן יוצאות מהקשרן, יכולות בקלות לגרום לאיסלאמופובים לראות אותם כמעודדי טרור. למעשה, סדרות צילומים שלה כמו “נשות אללה”, הן אלגוריות לחוסן והנחישות השורשיים של נשים איראניות, המתמודדות עם חוקי השריעה, הסתרת פניהן בחיג’אב, הצניעות וההפרדה המוחלטת של נשים מגברים במסגדים ובמקומות ציבוריים.
נשאת מספקת למערב הצצה נדירה למורכבות החברתית של נשים, כפי שהתנהלה בתרבויות הפרה-מודרניות ואשר במשך מאות שנים נותרה מעורפלת ביצירה התרבותית שיצרו אמנים איסלאמיים גברים.
נשאת מייצגת גם מגוון איראני ואסלאמי, המתנגד לעריצות הממלכתית והדתית, מול הסטריאוטיפים האנטי-פמיניסטים ותומכי טרור, הממתגים את האזרחים האיראנים והאסלאמים במערב.
באופן פרדוקסלי, כיסוי הרעלה וההפרדה מגברים, מסייעת לנשים האיראניות ומוסלמיות בכלל, לשמור עצמן מההחפצה, הטרדה ואלימות מינית. מה שנתפס בעיננו כתרבות מימי הביניים, הרי שבעיני העולם המוסלמי הפונדמנטליסטי, חשיפת נשים היא וולגרית, נצלנית וחוטאת.

Saba Chaudhry Barnard

התיאורים בסרטיה של נשאת, מציגים פעילות נשית קבוצתית, המעידה על סולידריות שנשים יצרו, כדי להחזיק מעמד ולשרוד תחת האילוצים ואת נקודות החוזק של האחדות של נשים וההתנגדות החשאית שלהן. נשים איראניות עוסקות בפמיניזם דיסקרטי – הדומה ואנלוגי לנשים במערב, במאה ה-20, בתוך תרבות שעדיין שילבה בין העצמה, לביתיות ושליטה גברית. אפשר להבין כיצד כל חברה מבקשת להזכיר את המתחים שהולידו את החירויות המודרניות שלנו.

“הסרט שלי, ‘ארץ החלומות’ עוסק גם בדיקטטורה, מדינות במערב בעתיד, מדינות לא שונות מאיראן, היכולות להשתמש במעקב אחר האוכלוסייה כדי לשלוט בחלומות ובתת המודע שלה. בדיוק כמו שממשלת איראן עושה”, הוא אומרת.

חלק ממגמה רחבה בעולם האמנות, המורכבת ברובה מבעלי רקע מיוחס, עושה שימוש בסמליות רדודה, של ‘מדוכאות’ או ‘מקופחות’ בדרכים גסות ובוטות. זאת בקרב אמניות ואמנים מרקע מוסלמי, כך הם זוכים לפופולריות מטבע זהותם החילונית ובמקביל תלויים בזהותם המוסלמית, כדי לזכות בנקודות ולהכניס רגל למערב.
הנשים המוסלמיות, טוענות כי כך ממשיכה להישמר הסטריאטיפיזציה. חצי עולם ממשיך לטעון שהחיג’אב הוא כלי של פטריארכיה שמקודם רק על ידי גברים, בעוד החצי השני טוען בהתנשאות שהוא מודרני, כאילו הוא מעוגן במערכת ערכים המעניקה פריבילגיות ליופי שטחי או לקסמי האופנה. הבעיה היא לא בחיג’אב, אלא היא נעוצה באופיו הפגום של הייצוג בעולם, שאינו מבין את היופי והכנות של האמונה.

SHADI GHADIRIAN

Chester Higgins – Eyes of Allah

Danila Tkachenko

Danila Tkachenko

HELEN ZUGHAIB