יצירת אמנות במהותה היא סוג של אשליה, בהביטנו בתפוח מצויר של צייר פלמי זה או אחר יודעים אנו כי זהו דימוי של תפוח ולא "באמת" תפוח ואם אך נושיט ידינו לטעום ממנו יפוג הקסם. אמנות הפסיפס היא אשליה מוזרה עוד יותר, שכן מעצם העובדה שהדימוי מורכב חתיכות, חתיכות, ברור לצופה מיד כי אין זה "הדבר האמיתי". יחד עם זאת בעומדך מול דיוקנאות הקיסר והקיסרית בכנסיית סאן ויטלה ברוונה אמנות ביזנטית במיטבה ומהיפים בפסיפסים בעולם, נדמה כי עומדים לפניך אנשים בשר ודם.
לא מעט תנועות אמנותיות האמינו בכוחה של הפרגמנטציה., הידועה שבהן הייתה התנועה ה”פוינטליסטית” שבראשה עמד ז’ורז’ סרה. סרה חקר מדעית את האפשרות של בניית דימוי על ידי חיבור של כתמי צבע טהורים. כתמי הצבע לא חברו בסופו של דבר לדימוי קוהרנטי אך התוצאה הייתה קסומה ויפה להפליא.
ביצירות הפסיפס שלה בוראת דפנה בירגר שפה ייחודית שאינה באה לידי ביטוי רק באשליית החלקי שהופך לשלם. למן הרגע שהפכה בירגר ל”תופרת” “אורגת” ול”רוקמת”, כשהיא מבקשת להעביר רכות ומרקם של בגד אל אבנים נוקשות וקרות, יצירתה היא בבחינת Trompe-L`oeil או בעברית “הטעיית העין” אותה אמנות שהחלה כבר בימי פומפי המבטאת את רצונו של האמן בעזרת יכולת טכנית ומשחקי חומר ואור צל “לרמות” את הצופה. במקרה של בירגר העומד בחלל התערוכה בסמוך לשטיח הצבעוני והמרהיב, כמעט ואינו יכול להבחין כי מדובר באשליה.
בדומה לאמנים ההלניסטים שביקשו להפוך פיסול שיש קר לבדים וקפלים רכים ומשתפכים, מוקסמת גם בירגר מהאפשרות של יצירת בגד בחומר שונה לחלוטין. פסל “ניקה מסמוטריקה” המוצג מזה שנים בחלקו העליון של גרם המדרגות המרכזי בלובר, הוא דוגמא מרהיבה לאשליה שעל אף העובדה כי אנו מודעים לכך שאלת הניצחון העומדת מולנו עוטה שיש בלבד, קפלי בגדיה כה מרהיבים עד שאנו חשים כאילו היא מרחפת לעברינו ובגדה עף לו ברוח. “כשהגעתי ללמוד את אמנות הפסיפס קסם לי בעיקר הרעיון לתת רכות לחומר קשה” מודה בירגר.
בירגר למדה בעבר אנתרופולוגיה. מתמיד נמשכה לאתני, לאחר, למרוחק, לתרבויות הנסתרות מן העין. “אהבתי להביט בספרים שסיפרו על המקומות האקזוטיים ועל ביגוד מיוחד וכך נולד ה”בגד” הראשון שלי” אומרת בירגר. “הוא קם לתחייה מתוך הספר”.
“ריקמות ואריגות מיוחדות תמיד ריתקו אותי” היא מוסיפה ואומרת, “… ותמיד הוקסמתי מהעמלנות שבאריגים והבגדים ההודים, הטורקמנים והאוזבקים, בעיקר אסיה אך גם דרום אמריקה”. מעבר ליופי ולצבעוניות מה שמעניין את בירגר זה הסיפור. כשאנו מתבוננים ביצירותיה נדמה שאנו נסחפים למחוזות רחוקים ומדמים אל מול עיננו את הדמות העוטה את הכסות שלפנינו.
אל מול המינמליזם שצמח במודרניזם של המאה העשרים, באמנות המאה העשרים ואחת ניכרת חזרה לעמלנות. האומנות והאמנות חוברות יחד ולא נעשות עוד דיכוטומיות כמו בעבר.
אמני פסיפס שונים מבקשים להם את טביעת האצבע הסגנונית הייחודית ואת חומר הגלם שיבטא זאת טוב מכל. רבים עובדים עם אבנים מלאכותיים, חלק עם אבנים טבעיות אחרים עם שברי חרס. בירגר בחרה כבר לפני שנים להשתמש באבן טבעית בשילוב אבני קיסר:” אני משתמשת בקיסר רק כשאני לא מוצאת צבע באבנים טבעיות ולעיתים משתמשת בזכוכית סמלטי להדגיש את הצבע”.
העמלנות כאמור הפכה לחלק משמעותי ביצירתה ולעתים היא עובדת על יצירה אחת כ – 250 שעות ויותר. בתערוכת היחיד הראשונה שלה ביקשנו ליצור מעין בית, מקום שבו שטיח, בגדים ופריטי לבוש שונים מספרים סיפור שכל אחד מהצופים אולי ימצא בו את ספור המסע האישי שלו.
מירי קרימולובסקי, אוצרת.
התערוכה סיפור כיסוי” (אוצרת: מירי קרימולובסקי) של האמנית דpנה בירגר הוצגה בגלריה “פריסקופ” בתל אביב.
תגובה אחת
האומנות שלך מדהימה ביופיה