שיר כץ היא בוגרת טרייה של בית הספר לאדריכלות ע”ש עזריאלי באוניברסיטת תל אביב. היא בנתה את פרויקט הגמר שלה (בהנחיית דר’ אדריכל ערן נוימן) בקנ”מ 1:1 בשיטות דיגיטליות. הפרויקט Under My Skin  הוא פביליון למשתמש יחיד, חלל אדריכלי קטן הנחווה בשכיבה על הגב, כאשר פלג הגוף העליון ממוקם בחלל הפנימי ואילו פלג הגוף התחתון בחוץ. הפביליון גורם למשתמש להתמודד עם שאלות בנוגע לשליטה, תודעה ומודעות לגוף, מוות, וטקסיות.

“הפעולה של הפיכת ‘אין’ לחומר ולחלל הייתה מטרת הפרויקט. הפרויקט צמח מתוך הסקרנות שלי למושג הסתרה, לנסתר ולרעיון של נוכחות ה”אַיִן” (void). כשאני מושפעת מהעבודות של James Torrel ,Rachel Whiteread  וכתביו של האדריכל Peter Zumthor, יצאתי למסע ההנכחה של ה”אין” הפרטי שלי”, היא אומרת “ב-2009 אובחנתי כחולת סכרת נעורים ומאז אני בדיאלוג עצמי מתמיד על אודות חלקה של המחלה בזהות שלי”.
מצוידת בכלים דיגיטליים ואהבה לייצור דיגיטלי (Fabrication), היא הפכה את הנסתר שלה לחלל – מתוכנן, מעוצב ומיוצר בכלים דיגיטליים.

היא מספרת “רציתי להפגיש את האדם החווה את המבנה עם שאלות על שליטה ואי שליטה, מודעות ותודעה לגוף, מוות וטקסיות, דברים איתם אני מתמודדת בחיי היום יום. שלב העיצוב החל בתהליך הפשטה של המושגים, חיפוש אחר המורפולוגיה הנכונה, החתך הנכון, כיוון האור, הפוזיציה של המשתמש במבנה, תהליך הכניסה והיציאה ממנו ,פרופורציה לגוף, יחסי חוץ פנים ,צבע, חומר, סגנון אדריכלי ועוד” .
מבחינה טכנית העיצוב נעשה בעזרת ריינו וגרסהופר, תוך מחשבה ומתן פתרונות לסוגיות של מחברים, תכונות החומר, גודל, משקל, שיטות ייצור, תקציב לוח זמנים ועוד. התוצאה, מבנה בגודל 240/240/310 ס”מ המורכב משלוש מערכות, מערכת קונסטרוקטיבית מ-MDF 18.6 מ”מ חתוך ב-CNC, מערכת חיפוי החלל הפנימי והחזית הקדמית MDF 2.7 מ”מ מצופה מלמין חתוך ב-CNC ומערכת חיצונית היוצרת את צורת הקובייה הלבנה מ-6 פלטות היקפית ו-2 עבור התקרה מ-MDF 18.6 מ”מ . בחלל שנוצר בין המערכת החיצונית לפנימית היא מיקמה גופי תאורה.

מבט מבחוץ מגלה מבנה קובייתי סגור, אשר רק חזיתו הקדמית מורכבת מחלקים חלקים, המדגישים את נקודת הכניסה. הכניסה למבנה מתבצעת בישיבה עם הגב למבנה, על חלקו הזיזי והשכבות אחורה. החלל הפנימי, חלל רחמי, נשי, אמורפי, מואר, שהחלקים ממנו הוא בנוי יוצרים פאטרן המהדהד מהציר האמצעי של הגוף והמבנה בהתאמה כלפי מעלה ובכך מתחזקת תחושת החיבור בין הגוף לחלל.
השכיבה על הגב, הכניסה המוחלטת למבנה, נקודות המגע המרובות בין הגוף לחלל, הנוקשות בשימוש, התחושה הנעימה והמרגיעה בפנים, אל מול הרגע הלא נוח וחסר השליטה שבצלילה למקום שהוא לא מוכר, הדיכוטומיה בין המורפולוגיה החיצונית לפנימית, כל אלו היו החלטות תכנוניות שבסוף יצרו שוב חלל – “אין” בו המשתמש יכול לחוש, להרגיש ולחשוב.