כשהם נקרעים בין הצורך בפרגמטיות ובין שאיפות חברתיות מתבוננים שני הארכיטקטים במבט מבולבל בסגנון מבנה שרואה את אחרית ימיו באיטליה.

הפרויקט משחק על השילוב בין הטקסטורה והצבע של שני אלמנטים מרכזיים: מעטה אפור ביריעת פלדה מגלוונת עם טקסטורה אנכית שמצפה ללא הפרעה את החזית הצפונית והדרומית ואת הגגות, והטיוח של ההגבהה המזרחית והמערבית. הקומפלקס כולל 37 דירות, עם שטחי דירה שנעים בין שטח מינימאלי של 42 מ”ר ועד שטח מקסימלי של 93 מ”ר.

כארכיטקטים ו/או סופרי ארכיטקטורה מתקדמים, מצפוננו נתקל מזה זמן בקשיים בדמות דיכוייה של אחת מהתימות החברתיות הדגולות ביותר במקצוענו: דיור ציבורי, זול, מסובסד – או איך שתבחרו לכנותו.
כיום, כאשר השאיפות האוטופיות של הפוליטיקה החברתית הותכו כולן לכדי כור ההיתוך של ה-societe du spectacle (חברת הראווה), וכיום כאשר הניאו-ריאליסטים הגדולים או הדירקטורים האינטימיסטים אשר עשו שימוש בז’אנר ארכיטקטוני “משני” זה כתפאורת רקע לסיפוריהם האגדיים נעלמו מהעולם, מעצבים איטלקיים הם היחידים שמוצאים עצמם במדבר של רעיונות, תוכניות ומימון בכל הקשור לעיצוב מבנים בעלות נמוכה. יחד עם זאת, הם צריכים לראות בעצמם ברי מזל שכן הם אינם בין אלו הנאלצים, או שייאלצו בעתיד, לסגת חזרה לז’אנר בנייה זה בשנת 2008, שנה שתירשם בהיסטוריה של המערכת הקפיטליסטית המתפתחת המערבית/אסיאתית כשנה של הקריסה הפיננסית הגלובאלית הגדולה ביותר, שנוצרה בעיקר על ידי מערכת פיננסית נדל”נית מסוממת לחלוטין.
זו לא תעלומה גדולה מדוע איטליה חוותה בצורת בתחום התרבותי והכלכלי בעוד שתחום זה המשיך להפיק התנסויות מוצלחת במדינות אחרות (ובמיוחד בהולנד). למרות שניתן למתוח לגביהן ביקורת מסוימת, לכל הפחות התנסויות אלו מציעות תחושה של אחריות ציבורית רחבת היקף ביחס לנושא הדיור. באיטליה ספקולציות נדל”ן שגורמות לדמויות השליליות בספרו של פרנצ’סקו רוסי “ידיים מעל העיר” להיראות כמו נערים צעירים מפיקות טכנולוגיית בנייה בזבזנית שמאפשרת למעצבים להתיר לדמיונם להשתולל באופן חופשי תוך שימוש בחומרים יוקרתיים, במקום לנסות ולהצטמצם לתקציבים מצומקים, וכל זאת תוך פרקטיקה חברתית שמשכנעת לחלוטין את מרבית האיטלקים, ללא קשר למעמדם הפיננסי או החברתי, כי התשובה הטובה ביותר לבעיית הדיור היא להיות בעליו של נכס נדל”ן, גם כאשר מדובר בדירת מטבחון עלובה בת שני חדרים שממוקמת באזור תעשייתי לשעבר ומסוכן של העיר.

ייחודו של קומפלקס הדיור הציבורי של Gambardella הוא בפשטות חומריו: המעקות עשויים מוטות אנכיים. העמודים גליליים והמסגרות עשויות אלומיניום.

עקב שיפוע האתר, הדיירים נכנסים לביתם דרך שבילים מוגנים בגג עשוי תומכות אלומיניום. חיפוי ארוך המיועד לחפות את שטחי הרכבים ושמתואר כחלל משותף מתפרש במקביל לבניין.

האובייקט של Gambardella ו-C.’S נראה כאילו הוא מספר סיפור אינטנסיבי יותר מאינספור משחקי המילים האמנותיים שמנסים לחקות את המציאות.
ארכיטקטים איטלקיים שמבקשים להתמודד עם שוק נדל”ן זה המתנהל כמו המערב הפרוע נדרשים למידה רבה של אומץ, קשיחות, ומעל לכל, אריכות ימים. פשוט הקשיבו לסיפורו של Cherubino Gambardella’s ביחס לפרויקט הדיור הציבורי שלו בעל 12 הדירות באנקונה: “ינואר 2006, הטלפון שלי במשרד צלצל ובצדו השני של הקו היה המהנדס Maurizio Urbinati מהמכון לדיור ציבורי של אנקונה.
לאחר מספר דברי חולין הוא אמר, “מר גאמברדלה, בנינו את שלד הבניין שתכננת בשנת 2000 אך נאלצנו למסור רצועת שטח לשכנים בתמורה לגישה נוחה יותר לאתר… כעת אנו צריכים שתתכנן קצה חדש לגוש המרפסות המוביל לדירות”.
לשרשרת הנסיבות יש גוון טראגי-קומי. Gambardella זכה בתחרות בשנת 1998(לצד Giulia Bonelli, Lorenzo Capobianco, Simona Ottieri, Riccardo Rosi, ו- Marco Zagaria) ולאחר שהבטיחה בתחילה את השימוש באתר החליטה מאוחר יותר מועצת העיר אנקונה למסור את האתר למפתח פרטי שביקש לבנות שם מרכז קניות. אז, לאחר התאמצות יתירה מצד חבר מועצת התכנון  העירוני, הציעה המועצה אתר אחר לבניית 12 דירות לדיירים עם קשיים (נכים, מהגרים…).
כמישהו המהווה ככל הנראה את אחד מאחרוני אלו היכולים (או מעוניינים?) לקחת חלק בניסוי הדיור הציבורי, פעל Gambardella למציאת פתרון ארכיטקטוני אחר. הוא עשה זאת באמצעות אותה השראה בה הוא ניחן מפעם לפעם ושקשורה לעולם צפון אירופאי/מזרח תיכוני שלא התקיים במציאות מעולם, פנטזיה של מסע גדול בהשראת Le Corbusier, השראה שזכתה להצלחה עולמית יוצאת דופן. ייתכן כי הדבר החשוב ביותר הוא שהסיפור האותנטי, הספרות המושלכת דרך הדלת הראשית של הקולנוע והספרים, חזר דרך הדלת האחורית של הארכיטקטורה, משום שהאובייקט של Gambardella ו-C. נראה כאילו הוא מספר סיפור אינטנסיבי יותר מאינספור משחקי המילים האומנותיים שמנסים לחקות את המציאות. אומנות הבנייה הופכת objet trouve; אירוניה ניאו-רציונליסטית והמטריאליזם החכם של האומן מצטרף לחלל הריק של ישות מסתורית (IACP, הבלתי נודע) שראוי שתפקח על פרויקטים של דיור ציבורי.

בעיצובו של Gambradella, ל-12 הבתים חלל פנימי קטן משהו (נע בין 65-95 מ”ר), אך כל אחד מהם שונה ממשנהו הודות לעמוד מרכזי צבוע בגוון בהיר. הרצפה בגוון צפחה והדלתות בגוון כחול.

הקומפלקס מרובה הדירות בעלות סבירה שנבנה על ידי סטודיו BOERI בסרגנו משתרע על אתר בצורת האות L. למרות היותו מצומצם בגודלו, מעניק האתר לכל דירה חלל חיצוני בצורת מרפסות פרויקט או חללי פטיו פנימיים. הבניין מוגבל לתקציב מצומצם למדיי, אך הוא מציע גבהיי גג שונים וממדי פתחים וחללי פטיו שונים שמעניקים לפרויקט דיור ציבורי זה מראה הרמוני.

סיפור לא פחות נוגע ללב הוא הסיפור של האי הקטן של התנגדות ארכיטקטונית שהוקם על ידי סטודיו BOERI בסרגנו, בסמוך למילאנו. הבלוק הארוך, שממוקם באזור בו קיים עירוב של דיור ציבורי ופרטי שיכול להופיע בקטלוג דמיוני של “ארכיטקטורה נדושה” המאויר על ידי Alessandro Mendibi, נראה פחות או יותר כמו משהו ש-Cesare Zavattini עשוי היה להעלות בדמיונו. העניים, כלומר דיירי הדיור הציבורי, נעלמו, או שמא טרם הגיעו. מה שממתין להם הוא לרוב חללים גדולים, פרויקט קטן ולבן דמוי פרויקט קארל מארקס-הוף שנושא את הסימן הגראפי של רעפי מתכת שנראים, בחזית, כמו משיכת קולמוס גדולה שצוירה על ידי ילד שמנסה לצייר בית מודרני.
הפרויקט שנטוש כרגע ושנמצא במצב מעט מוזנח (כאשר נגמר המימון הושאר הפרויקט הבנוי ללא דלתות וחלונות), חושף, למרות הדלתות הטרומיות שלו והיעדר כל שטח ירוק, בכללותו מסגרת אידיאולוגית/מרחבית מתוכננת היטב. אכן, הדירות נראות גדולות מדיי (האם הפרויקט צפוי לשכן משפחות גדולות?) ובחזית לפחות, שפונה לכיוונם של מגרשי ספורט של בית ספר סמוך, הן נהנות מההיעדר הזמני של מראית עין כלשהי של נוף. בפנים, ההצטלבויות בין הפרטי והציבורי והחיבורים בין הקומות והמרפסות השונות נראים כאילו הם ניחנים במידה מסוימת ברוחו של Giancarlo De Carlo והאתר Nuovo Villagio Matteotti ב-Terni, בחיפוש אחר חללים חיצוניים משותפים (שנדרשים להיות קטנים) וכמו כן בתוך הדירות, בהן חללי פטיו מאפשרים לחדרים שאינם יוקרתיים במיוחד לספוג אור ואוויר.
מבולבל ומביט שוב בדרכך להקשר המעורפל של הממד הרביעי התת-מילאני, תוכל פשוט לדמיין בדים גדולים ניאו-ריאליסטיים של כביסה תלויים לייבוש, כמו אלו על המרפסת ברומא, בסרט Soliti Ignoti (שיצא באנגלית בשם Unknown Persons), הגנבים המומחים Peppe er Pentera, Tiberio, Ferribotte ו-Capannelle מקבלים שיעור ממלך הפורצים Toto, תוך שהם מוכנים בכל רגע לברוח ולהתפזר על הגגות או להיעלם בקהל כמו דג במים של General Giap כאשר מגיעה המשטרה.

פרויקט דיור ציבורי הופך לסיפור רווחה ניאו-ריאליסטי, כמו בסרטים הגדולים של שנות החמישים

למעלה: הגבהה דרומית של הבניין בשכירות נמוכה שבנייתו הושלמה לאחרונה על ידי CHERUBINO GAMBARDELLA באנקונה. בנייתו הופסקה מספר פעמים החל מ-1998, שנה בה פרויקט זה, פרי עיצובו של הארכיטקט הנפוליטאני, זכה בפרס בתחרות שנערכה בשנה זו בפעם החמישית, היא תחרות היורופאן, התחרות הבינלאומית לארכיטקטים צעירים. לאחר שנים של קיפאון, ההתקדמות התחדשה בשנת 2006.

מעלה המדרגות המקורה החיצוני שמחבר בין קומה הראשונה לשנייה.

דיור ציבורי – Ancona, איטליה
ארכיטקט – CHERUBINO GAMBARDELLA
צוות עיצוב – GIULIA BONELLI, LORENZO
CAPOBIANCO, SIMONA
OTTIERI, RICCARDO ROSI,
MARCO ZAGARIA
הנדסה מבנית – MAURIZIO URBINATI
ניהול בנייה – RES COSTRUZIONI
לקוח – ISTITUTO AUTONOMO CASE
POPOLARI, ANCONA
שטח בנוי – 1200 מ”ר (נטו)
עלות – 720,000 אירו
שלב עיצוב – 1999-2000
שלב בנייה – 2006-2008

ארכיטקטים – BOERI STUDIO,
STEFANO BOERI,
GIANANDREA BARRECA,
GIOVANNI LA VARRA
צוות עיצוב – STEFANO BOERI,
GIANANDREA BARRECA,
GIOVANNI LA VARRA
WITH MARCO BREGA,
ANDREA CAPUTO,
CLAUDIO COLLA, FREDERIC
DESMET, MARCO GIORGIO,
ANDREA GRIPPO, SUSANNA
LODDO, DINO POLVERINO,
CHIARA QUINZII

לקוח – COMUNE DI SEREGNO
שטח בנוי – 4500 מ”ר (ברוטו)
עלות – 3 מיליון אירו
שלב עיצוב – 2003-2004
שלב בנייה – 2005-2008