הוא טייל ובילה בעולם, יחד עם חברו פבלו פיקסו, חיזר אחרי בריג'יט ברדו וסופיה לורן והתרועע עם קנדי ופידל קאסטרו, כולם היו מוקסמים מאישיותו הצבעונית והחזקה. כשהחליט שהגיעה העת לפרוש ולנוח, הקים האמן Carlos Páez Vilaró את ביתו בכפר דייגים מבודד, במולדתו אורוגוואי. הוא פיסל אותו בידיו בהשראת קן ציפור, הרחיב אותו במשך 30 שנה, עד שהפך לכפר נופש מפוסל, עם בית מלון ומוזיאון, אליו מגיעים נופשים מכל העולם.

 

 

Casapueblo הוא כפר נופש הדומה לציור אדריכלי, שחלם והקים האמן Carlos Páez Vilaró בשנות השישים. הארכיטקטורה שלו בסגנון ים תיכוני, שנראה שגאודי היה מקור ההשראה שלה, אבל למעשה מה שוילארו ראה כהשראה, היה קן ההורנרו hornero, הציפור שהיא סמלה של אורוגוואי.
הצללית החלומית והפיסולית של הכפר מאבן לבנה, המשתרע מעל הים, היא יצירת מופת אלמותית של האמן הצ'יליאני וילארו, שעל שמו קרוי הכפר יחד עם בית המלון והמוזיאון שבו.
הכפר המפוסל שוכן בין הסלעים מעל האוקיאנוס, כמו רשת של קיני ציפור לבנים קטנים, נערמים זה על גבי זה. ארץ פלאות מוזרה ומגולפת באבן ליד פונטה דל אסטה, אורוגוואי, של האמן שנפטר בשנת 2014 בגיל 90. הכפר הלבן מזכיר את חופי הים התיכון, קצת סנטוריני וקצת פארק גואל, במרחב פנטסטי.
וילארו עבר לקאסאפבלו בשנת 1958, לאחר שנסע וחקר את העולם, מילא את דמיונו במראות, בצלילים ובניחוחות מכל פינות העולם. הוא נולד למשפחה ענייה במונטווידאו ומצא מהר ובאופן טבעי את הייעוד שלו כאמן. תחילה בבואנוס איירס, ואז בפריז, לא עבר זמן רב וציורי הקיר שלו כבשו קירות רבים בעולם.
אישיותו כבשה את פבלו פיקאסו, שהתחבר לאישיותו הסקרנית ויחד הם חקרו מקומות שונים בעולם. הוא עגב וחיזר אחר נשים כמו סופיה לורן ובריג'יט בארדו, התרועע לצדם של קנדי ​​ופידל קסטרו והוקסם מכל דבר חדש ומפתיע – סקרן שאינו יודע שובע, המסוגל לשלוט בכל שפה יצירתית: מציור לקרמיקה, משירה למוסיקה.
כשהוא הרגיש שהוא רוצה לשים קץ לנדודים ולחזור הביתה, הוא בחר בפונטה באלנה, רצועת קו חוף מדהימה ומבודדת ליד פונטה דל אסטה. לשם לא הגיע הקהל הסטנדרטי של דרום אמריקאים עשירים ואירופאים המבלים את חג המולד על החוף, באחד האתרים הזוהרים של אורוגוואי – מראה נפוץ עד היום. במקום זאת, האמן מצא את מושבת דייגים, פשוטה וחשופה. כאן הוא החליף את הקצב התוסס של חייו ואת חיי הלילה שלו, בשאונם המרגיע של הגלים המתנפצים למרגלות הכפר.
מהקן הבוצי של ציפור ההורנרו, שאב וילארו השראה לביתו שלו ויצר את מה שיהפוך ליצירתו הגדולה והסמלית ביותר. הכל התחיל בבקתת עץ, שנבנתה בשתי ידיו, כמובן. וילארו אמנם לא היה אדריכל, אבל צעד אחר צעד הוא הכפיל את שכבות ביתו ויצר אורגניזם מורכב, שהיה אנרכי חסר רסן וגם אויב של קווים ישרים וחדים. במשך שלושים שנה הוא הרחיב את הנכס על מדרון פונטה באלנה, כמו יצור חי, שם הוא התרחב למתחם חדרים, גלריה, אטלייה ולבסוף למלון – האקסצנטרי מכולם. כאן החדרים תויגו לא על ידי מספרים, אלא על ידי סמלים, שנחקקו על ידי וילארו עצמו ובהשראת התרבות המקומית, עם רמז להשפעות אפריקאיות נידחות.
הבית הפנטסטי של וילארו באורוגוואי חי יותר מתמיד: יצירת אמנות מיוחדת במינה, מוזיאון ומלון. קספואבלו אוצר כמות עצומה של זיכרונות, אליהם מתוודעים אורחים רבים שעושים את דרכם לכאן מדי שנה.