מה קורה כשתעשיין מצליח ואמביציוזי מנסה לבנות חברה מושלמת ואידיאלית - בלב יער פראי? הסיפור של פורדלנדיה הוא תזכורת מרתקת לכישלון שבו חזון, אגו וטבע התנגשו בעוצמה.
הנרי פורד Henry Ford היה דמות מורכבת. היו דברים טובים שהוא תרם לעולם – ב-1908 הוא יצר את מודל T, המכונית הראשונה אי פעם שיוצרה בייצור המוני במחיר סביר, מה שהפך אותו למיליארדר. הוא האמין שעובדים בעלי שכר טוב לא יעזבו את עבודתם והעלה את רמת השתכרות עובדיו, באופן מתמיה הוא היה ידוע כטוב לעובדיו והוא גם זה שהביא את יום העבודה של שמונה שעות. לעומת זאת, הוא לא הסתיר את דעותיו האנטישמיות, עד אשר ספג תביעת דיבה ונאלץ להתנצל בצורה משפילה והוא המשיך לעשות עסקים עם גרמניה הנאצית גם לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.
בשנת 1927 הוא יצא להרפתקה שאפתנית: להקים בלב האמזונס בברזיל עיר-מפעל שתספק לו גומי הדרוש לייצור מכוניות. כך נולדה “Fordlândia” – יישוב שתוכנן כהעתק אידיאלי של עיירה אמריקאית, עם בתים מסודרים, מתקני פנאי ואורח חיים מוקפד בסגנון המערב התעשייתי. בתחילה, המקום נראה כמו חלום: בריכות, מגרשי טניס, מגרשי גולף ואפילו חיות מחמד אקזוטיות.
העיר החדשה שלו חולקה לשניים – קהילה מתוכננת עם אזור אחד למנהלים האמריקאים, המכונה הכפר האמריקאי, ואחר המיועד לעובדים הברזילאים. הוא לקח את תפיסותיו רחוק מדי: לצד אמונתו שעובדים צריכים לקבל שכר טוב ולא צריכים לעבוד שעות ארוכות מדי, הוא גם חשב שחשוב שאנשים יהיו בריאים – וזה אומר שהם לא צריכים לשתות אלכוהול או לעשן. הוא חשב, למשל, שריקוד זו פעילות טובה, אבל היא לא צריכה לכלול יותר מדי מגע. ככלל הייתה הפרדה בין גברים ונשים, אשר לא הורשו למשל להיכנס למעונות העובדים. פורד לא רק עודד הרגלים טובים וסיפק אוכל בריא לעובדיו, הוא כפה עליהם את הדברים האלה. פקחים היו מגיעים למגורי הפועלים כדי לבדוק שהם חיים לפי הסטנדרטים האמריקאיים שנכפו עליהם.
החזות האידילית התפוררה מול המציאות המורכבת. ההתנגשות בין התרבות האמריקאית הממושטרת לבין אורח החיים הברזילאי המקומי יצרה מתחים, אלימות ומרד עובדים – שהוביל להרס חדרי אוכל והשלכת ציוד לנהר.
הנרי פורד היה דמות מורכבת. בין הדברים הטובים שפורד הביא לעולם – ב-1908 הוא יצר את מודל T, המכונית הראשונה אי פעם שיוצרה בייצור המוני במחיר סביר, מה שהפך אותו למיליארדר. הוא האמין שעובדים בעלי שכר טוב לא יעזבו את עבודתם והעלה את רמת השתכרות עובדיו, היה ידוע כטוב לעובדיו והוא גם זה שהביא את יום העבודה של שמונה שעות. לעומת זאת, הוא לא הסתיר את דעותיו האנטישמיות, עד אשר ספג תביעת דיבה ונאלץ להתנצל בצורה משפילה. הוא המשיך לעשות עסקים עם גרמניה הנאצית גם לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.
העיר החדשה שלו חולקה לשניים – קהילה מתוכננת עם אזור אחד למנהלים האמריקאים, המכונה הכפר האמריקאי, ואחר המיועד לעובדים הברזילאים. לצד אמונתו שעובדים צריכים לקבל שכר טוב ולא צריכים לעבוד שעות ארוכות מדי, הוא גם חשב שחשוב שאנשים יהיו בריאים – וזה אומר שהם לא צריכים לשתות אלכוהול או לעשן. הוא חשב, למשל, שריקוד זו פעילות טובה, אבל היא לא צריכה לכלול יותר מדי מגע. פורד לא רק עודד הרגלים טובים וסיפק אוכל בריא לעובדיו, הוא כפה עליהם את הדברים האלה. פקחים הגיעו למגורי הפועלים כדי לבדוק שהם חיים לפי הסטנדרטים האמריקאיים שנכפו עליהם.
העיירה פורדלנדיה עדיין קיימת, כ-3,000 איש גרים שם כיום, יש שם כנסייה קתולית, בית הארחה, בר, מסעדה ופזורים ברחבי העיר שרידים מתפוררים של בתי העיירה האמריקאית הכושלת של הנרי פורד.
