kenchiku bento -SANAA

קופסת בנטו ובניין אדריכלי אולי נראים כמו שני עולמות רחוקים זה מזה, אבל בבסיסם פועלים אותם עקרונות: חלוקה לחללים, תכנון מדויק, יחסים בין חלקים, חומריות, פונקציה ואסתטיקה. אם בית הוא מערכת שמארגנת את החיים סביבנו, קופסת בנטו היא מערכת שמארגנת את הארוחה.
מתוך הרעיון הזה נולד Bento Architecture – יוזמה יפנית של ארבעה מעצבים, Sekiya Takumi, Oishi Shohei, Iida Eimi ו־Sakamoto Shunta, שמבקשים לייצר "חוויית בנטו חדשה" באמצעות תרגום של אדריכלות יפנית מוכרת אל עולם האוכל.
התוצאה היא סדרה של קופסאות שאינן רק כלי להגשת ארוחה, אלא מעין מודלים אדריכליים זעירים: חללים שנפתחים, נסגרים, נערמים, מסתובבים ומגלים את המזון בהדרגה. כל אחת מהן מתבססת על פרויקט אדריכלי אחר, ובכך הופכת את פעולת האכילה לפרשנות של יצירה אדריכלית.

סו פוג'ימוטו Sou Fujimoto: עיר בתוך קופסה

אם הבית של Ando מתבסס על חצר מרכזית, Tokyo Apartment של Sou Fujimoto עובד כמעט בכיוון ההפוך. הפרויקט, שהושלם בשנת 2010 ב־Itabashi, Tokyo, מורכב מאוסף של יחידות קטנות שנערמות זו על גבי זו ויוצרות יחד מבנה שנראה כמעט כמו עיר מיניאטורית.
Bento Architecture לקחו את הרעיון הזה והפכו אותו למערכת של קופסאות קטנות שמתחברות לקופסה אחת גדולה. כל יחידה יכולה להיערם, להיפרד, להסתיר ולגלות את המזון. כאשר החלקים מסודרים זה לצד זה, הם הופכים למעין מרכז שולחן — אוסף של מנות קטנות שמתקיימות זו לצד זו, בדומה לשולחן יפני שעליו מוגשות תוספות רבות. הרעיון מתאים במיוחד ל־Tokyo Apartment, משום שהפרויקט של Fujimoto עצמו עוסק באפשרות לאכלס יחד אוסף של חללים קטנים ועצמאיים.
גם כאן, הקשר בין אוכל לאדריכלות אינו רק צורני. המעצבים רואים בקופסה מעין מטפורה ל־Tokyo עצמה — עיר שבה תרבויות שונות מתקיימות זו לצד זו. יפנית, מערבית, סינית, איטלקית ועוד; במקום לדחוס את הכול לחלל אחד, הארוחה מחולקת לאוסף של "חללים" עצמאיים. התוצאה היא בנטו שהוא בו־זמנית אחד ורבים: קופסה אחת המורכבת מקופסאות רבות.

טאדו אנדו Tadao Ando: הבית שמחלק את הארוחה

נקודת המוצא הראשונה היא Row House in Sumiyoshi, הידוע גם בשם Sumiyoshi House – בית שתוכנן על ידי Tadao Ando בשנת 1976 ב־Osaka. הפרויקט, שנחשב לאחת מעבודותיו המוקדמות והמשפיעות ביותר, מבוסס על רעיון פשוט ורדיקלי: חצר פתוחה מחלקת את הבית לשני חלקים.
המהלך הזה, שהופך את החצר לאלמנט מרכזי בחיי היומיום, מתורגם ב־Bento Architecture לקופסת בנטו דו־מפלסית. החצר נמצאת במרכז, מחלקת את הקופסה לארבעה אזורים נפרדים ומאפשרת לסועדים לראות את האורז ואת התוספות גם דרך החתך הצדדי.
במקום לפתוח את הקופסה רק מלמעלה, המעצבים מבקשים להוסיף ממד של גילוי: גם הצדדים הופכים לחלק מחוויית הפתיחה. כמו בבית של Ando, גם כאן החצר אינה שטח שנותר "בין" החדרים – היא זו שמארגנת את היחסים ביניהם. גשר מחבר בין שני צדי הקופסה, בעוד שהמקלות נעים הלוך ושוב בין האורז לתוספות, כמעט כמו דיירים שעוברים בין חדר השינה לסלון.
זהו תרגום משעשע אך מדויק של עיקרון אדריכלי: חלל ריק יכול להיות משמעותי לא פחות מהחללים המאוכלסים סביבו.

סאנה SANAA: מוזיאון שאפשר לסובב

התרגום השלישי לוקח את אחת היצירות המזוהות ביותר עם האדריכלות העכשווית היפנית: 21st Century Museum of Contemporary Art ב־Kanazawa, שתוכנן על ידי Kazuyo Sejima ו־Ryue Nishizawa מ־SANAA והושלם בשנת 2004. המוזיאון המעגלי תוכנן סביב רעיון של "architecture open to the city". בניגוד למבנה שמכוון את המבקר אל כניסה ראשית אחת, המבנה העגול מאפשר גישה ממספר כיוונים, כמעט ללא היררכיה בין החזיתות.
פה Bento Architecture מתרגמים את הרעיון לקופסה עגולה שניתן לסובב. על גבי המגש המרכזי ממוקמים מכלים קטנים בגדלים ובצורות שונות, שכל אחד מהם מכיל חלק אחר מהארוחה. כאשר מסובבים את הקופסה, נקודת המבט משתנה: מה שהיה לפניך לפני רגע הופך רחוק יותר, ומנה אחרת תופסת את המקום המרכזי. במילים אחרות, אין כאן "חזית" קבועה ואין דרך אחת נכונה לגשת אל הארוחה.
כמו במוזיאון של SANAA, גם הבנטו הופך את התנועה עצמה לחלק מהחוויה.

כשהאוכל הופך למודל אדריכלי

היופי בפרויקט של Bento Architecture טמון בכך שהמעצבים אינם מסתפקים בהדבקת דימוי של בניין על קופסת אוכל. הם מחפשים את העיקרון שמאחורי כל יצירה – ואז שואלים כיצד ניתן להפוך אותו לחוויה גופנית.
אצל Tadao Ando זו החצר שמפרידה ומחברת. אצל Sou Fujimoto זו הקומפוזיציה של יחידות קטנות היוצרות מערכת גדולה. אצל SANAA זו העגלגלות שמבטלת חזית אחת ומעודדת תנועה וגילוי. בכל אחד מהמקרים, הארכיטקטורה אינה רק מקור השראה חזותי. היא הופכת למנגנון שמכתיב כיצד הארוחה נפתחת, כיצד היא נחשפת ואפילו כיצד הסועד נע סביבה. זהו משחק שמערער לרגע את הגבול בין מודל אדריכלי לכלי יומיומי. קופסת הבנטו הופכת למבנה, והמבנה הופך לארוחה.

אדריכלות שאפשר לאכול

יש משהו כמעט טבעי בחיבור בין שתי התרבויות הללו של תכנון. בנטו יפני מסורתי מבוסס על קומפוזיציה: אורז, ירקות, דגים, בשר ותוספות ממוקמים בתאים נפרדים, אך יוצרים יחד מערכת שלמה. אדריכלות טובה עושה דבר דומה — היא מפרידה בין פונקציות וחומרים, אך מחברת אותם לחוויה אחת. Bento Architecture לוקחים את הדמיון הזה צעד קדימה ומציעים דרך חדשה "לקרוא" אדריכלות. במקום לעמוד מול בניין, אפשר לפתוח אותו. במקום להקיף מוזיאון, אפשר לסובב אותו. במקום לחצות חצר, אפשר להעביר מעליה מקלות אכילה.
הפרויקט הוא לכן הרבה יותר מגימיק עיצובי. הוא מציע להתבונן באדריכלות דרך קנה מידה אחר – קטן, יומיומי ואכיל – ולהבין שגם בארוחה, כמו בבניין, הדרך שבה דברים מסודרים יכולה לשנות לחלוטין את האופן שבו אנחנו חווים אותם.

Project: Bento Architecture / Architectural Bento Boxes
Design Collective: Bento Architecture
Designers: Sekiya Takumi, Oishi Shohei, Iida Eimi, Sakamoto Shunta
Location: Japan

Architectural inspirations:
Tadao Ando – Row House in Sumiyoshi / Sumiyoshi House, Osaka, 1976
Sou Fujimoto – Tokyo Apartment, Tokyo, 2010
SANAA – 21st Century Museum of Contemporary Art, Kanazawa, 2004
Architects: Kazuyo Sejima, Ryue Nishizawa

Photography: Kakuta Wataru; Ko Tsunoda
Courtesy: Kenchiku Bento / Bento Architecture