במבט ראשון, הבית בכתובת 25 Via delle Mure Antiche ב־Todi נראה כמו עוד אחד מבתי האבן האופייניים לאומבריה. קירות עתיקים, תריסים, סמטאות מתפתלות ואווירה איטלקית ציורית. אבל הבית הוא יצירת אמנות שאפשר לגור בתוכה, להסתובב בתוכה, לישון בתוכה – ובעיקר ללכת בה לאיבוד.
זהו Casa Dipinta, ביתו של האמן האירי־אמריקאי Brian O’Doherty, שהפך במשך עשרות שנים את שלוש קומותיו למעין דיוקן עצמי ענק. כאן הקירות אינם משמשים רק כרקע לציורים. הם הציור עצמו. O’Doherty נולד באירלנד, חי ופעל בניו יורק, החל את דרכו כסטודנט לרפואה אך הפך לאמן, מבקר אמנות, סופר, מרצה ואיש טלוויזיה. אפילו שמו לא נותר תמיד קבוע: במהלך השנים פעל תחת כמה שמות וזהויות אמנותיות, ובהם Sigmund Bode, Mary Josephson, Patrick Ireland ו־William Maginn. אבל רק הבית האחד הזה נשאר עבורו עוגן.

הסיפור התחיל ב־1975. O’Doherty ובת זוגו, היסטוריונית האמנות Barbara Novak, רכשו את הבית ב־Todi לאחר שהפסלת Beverly Pepper, שכבר התגוררה באזור עם בעלה Curtis Bill Pepper, הכירה להם את העיר וסייעה להם למצוא את הבית. השניים חיפשו מפלט שקט מעולם האמנות הניו־יורקי. בית לחופשות, הרחק מהמולת העיר. Novak דווקא ביקשה מבן זוגה להשאיר את הקירות הלבנים היפים כפי שהם. O’Doherty, לעומת זאת, התקשה לעמוד בפיתוי. אחרי הכול, קשה לחשוב על קירות לבנים כעל דבר תמים עבור אמן שכתב את המאמר המשפיע Inside the White Cube – The Ideology of the Gallery Space, שעסק במשמעותו של חלל הגלריה הלבן ובאופן שבו הוא מכתיב את האופן שבו אנו מביטים באמנות.
ב־1977 החל לצייר. בהדרגה כוסו שלוש קומות הבית בצבע. מה שהתחיל כמעט כגחמה הפך לפרויקט של חיים – "work in progress", כפי שכינה אותו O’Doherty עצמו. במשך עשרות שנים הוא חזר אל הקירות, הוסיף, שינה, צייר מחדש והפך את הבית למעבדה אמנותית שבה אין גבול ברור בין יצירה לבין חיי היומיום. ביולי 2025, לאחר חודשים של עבודות שימור, נפתחה Casa Dipinta לציבור.

כבר בכניסה מופיעות שלוש מילים שמעניקות לבית כולו את המפתח להבנתו, מעין הצהרת כוונות: Uno. Qui. Ora. אחד. כאן. עכשיו. האדם הוא אחד, הוא נמצא כאן – לא בכל מקום – והוא חי עכשיו, לא אתמול ולא מחר.
מכאן מתחיל המסע. במטבח ובחדר האוכל מופיעים קווים גאומטריים צבעוניים, אך הם אינם קישוט בלבד. מאחוריהם מסתתר ה־Ogham, כתב אירי־קלטי עתיק שבו אותיות מיוצגות באמצעות קבוצות של קווים. בתוך הבית האיטלקי הזה הכניס O’Doherty חתיכה מן הזהות האירית שלו, מן ההיסטוריה האישית שלו ומן השפה העתיקה של מולדתו.
הקירות הופכים בהדרגה למעין מילון פרטי. המילים "ONE", "HERE" ו־"NOW" מופיעות בחללים שונים, לצד יצירות כמו A Song to Vowels – שיר לאותיות התנועה. עבור O’Doherty, התנועות הן "המוזיקה של השפה", הצלילים הראשונים שילד מפיק כשהוא מתחיל לרכוש שפה.
יצירות האמנות אינן נפרדות מן הארכיטקטורה. המדרגות הופכות לציור, פינות הקירות הופכות לקווים, פתחים וחלונות משתלבים בקומפוזיציה, אפילו רהיט בודד עשוי להפוך לחלק מן היצירה. החוויה משתנה בהתאם למקום שבו עומדים. עולים במדרגות – והציור משתנה. פונים אל החלון – והפרספקטיבה משתנה. מביטים לאחור – ומה שהיה לפני רגע קיר הופך לפתע לחלק מציור גדול יותר. קווים וחבלים מדגישים את קווי המתאר של הארכיטקטורה ומשחקים עם תחושת העומק והפרספקטיבה. ההשראה מגיעה, בין היתר, מן האמנות הדתית האיטלקית ומן המבנים הקטנים הניצבים בצדי הדרכים בכפרים האיטלקיים.

הצופה אינו עומד מול היצירה. הוא נמצא בתוכה. הגוף שלו הופך לחלק מן הקומפוזיציה, וככל שהוא מתקדם בחלל, העבודה משתנה סביבו.
בסלון שבקומה השנייה ניצבת היצירה 300, מחווה למסורת ה־Trecento – אמנות המאה ה־14 האיטלקית, ובמיוחד למבנה של יצירות המזבח המחולקות לשלושה חלקים. מעל הספה מתנהל דיאלוג בין ההיסטוריה האמנותית האיטלקית לבין השפה האישית של O’Doherty. על הקיר האחר מופיעה המילה "NOW", המשולבת בפתח אדריכלי, ה־oculus, שמחבר בין הקומות. החלל כולו פועל כמו מכונה של אסוציאציות: אירלנד ואיטליה, עבר והווה, שפה ודימוי, בית ומוזיאון. אפילו המספרים מקבלים משמעות. מאחורי הגאומטריה והצבעים מסתתרת שאלה פשוטה ועמוקה: מי אני?
ככל שעולים אל הקומה השלישית, האינטימיות גוברת. כאן נמצא חדר השינה, החלל האישי ביותר בבית. הקירות צבועים בכחול עמוק, והחלונות אינם מסתפקים במה שנמצא מעבר להם. הבית כולו נעשה מעין מערכת של חלונות אל עולמות שאינם קיימים. במקום הנוף האומברי שנשקף מבתים אחרים באזור, O’Doherty צייר על הקירות חלונות מדומיינים. שמים. ים. אור. הבית לא הציע לבני הזוג את הנוף המרהיב של גבעות אומבריה ש־Barbara Novak הייתה שמחה לראות מחלון חדר השינה ולכן O’Doherty פתר את הבעיה בדרכו: הוא פשוט צייר לה את הנוף שהיה חסר לה.
בצדי המיטה מופיעים הפרופילים של שניהם, שני דיוקנאות שהם גם הצהרת אהבה.
מעל פתח הדלת מתנוססת קשת צבעונית, סמל פשוט וישיר לתקווה, שלום, הבטחה, התחלה חדשה. היא גם מחברת בין החדרים, בין הצבעים, בין החוץ לפנים – ובין שתי זהויות שהלכו והשתלבו זו בזו: Brian O’Doherty והבית שלו.
למרות העושר החזותי, Casa Dipinta אינו עמוס ברהיטים. הרהיטים מעטים ופשוטים, משום שהיצירה האמיתית נמצאת בקירות. קורות העץ המקוריות והתקרות נשמרו, וכך גם רצפות ה־cotto. אין כאן ניסיון להלביש את הבית באוסף של חפצים דקורטיביים, הבית עצמו הוא האובייקט.
הצלם George Tatge, שהכיר את בני הזוג, תיאר אותם כאחד הזוגות המיוחדים שפגש בחייו: בריאן כאדם חד, מעשי ובעל חוש הומור פרוע, רופא שהפך לאמן, מבקר, יוצר וסופר וברברה כאישה רוחנית ועדינה, מומחית לאמנות אמריקאית מן המאה ה־19, מרצה, סופרת וציירת בצבעי מים. הם בנו יחד עולם. עולם של צבע, שפה, אמנות וזיכרון. עולם שהוא גם שלהם וגם של Todi.