היו היה פעם שבט ילידים בשם שאו, אשר חי בהרים במרכז טייוואן. הם התפרנסו מחקלאות וגידלו תירס ואורז, לפעמים גם יצאו לדוג ולצוד וחיו חיים שלווים וחסרי דאגות.
בבוקר אחד שטוף שמש, בזמן שאנשי שאו עבדו בחריצות, הם שמעו צליל אדיר: בּוּם! והארץ רעדה בעוצמה. “הו לא! השמש נעלמה,” קראו כולם בפחד. הם לא האמינו לא האמינו למראה עיניהם, אך השמש הבהירה והלוהטת במלוא עוזה, נעלמה לנגד עיניהם. הם לא יכלו לעשות על כך שום דבר, מלבד לעזור זה לזה למצוא את הדרך הביתה במעטה החשיכה.
למרבה המזל, הירח עלה בלילה וכך באור הירח הם הצליחו לבצע קצת ממלאכתם. לפתע הם שמעו שוב רעש אדיר, אשר זיעזע את בתיהם: בּוּם! “אוי לא! גם הירח נעלם. מה נעשה עתה?!” הם ביכו נואשות, אחוזי פחד, שכן לא ידעו מה הביא עליהם את האסונות הללו.
החל מאותו יום, לא היו בשמיים, לא שמש ולא ירח ורק החושך עטף את כל העולם. היבולים בשדות החלו לנבול אט אט, הדגים נעלמו במעמקי המים, הפרחים לא פרחו ובעלי החיים היו רדומים וחסרי חיים. האנשים שאלו “איך נכלכל את עצמנו בלי אור שמש, שבלעדיו שום יבול לא יצמח?”.
כך גם אצל הזוג הצעיר, DaJianGe ו-ShuiSheJie, שהיו תלויים בגידולי תירס למחייתם ומאז שהשמש נעלמה, היבולים שלהם קמלו ונבלו. יום אחד, ShuiSheJie אמרה לבעלה, “אם השמש לא תצא מיד, כולנו בכפר נמות מרעב. אנחנו חייבים למצוא מוצא מהמצב”. DaJianGe הנהן בראשו והשיב לה “השמש והירח כנראה נתלשו ונפלו לתוך עמק עמוק. בואי נלך ונחפש אותם.”
כך שמו השניים פעמיהם באומץ לעבר היער העמוק, כשכל אחד מהם החזיק לפיד והם נחושים למצוא את השמש והירח. מסעם היה מפרך, הם טיפסו וחצו הרים, נהרות ויערות רבים והשתמשו באינספור לפידים, אבל הם לא מצאו שום סימן לשמש ולירח. כל העולם נותר עדיין בחושך. עד שלבסוף, בני הזוג הגיעו לפסגת הר גדול ו-ShuiSheJie ראתה אור עמום מולה. היא הצביעה על האגם מול ההר ואמרה ל-DaJianGe “תראה, יש אור הנופל ומשתקף במי האגם הזה, אני בטוחה שהשמש והירח נמצאים לידו.” DaJianGe הצטרף להתרגשות שלה “כן! אלה בטח השמש והירח, מצאנו אותם.” שניהם רצו לעבר האגם ואכן, גילו סמוך אליו שני דרקונים ענקיים ועזים משחקים בשני כדורי האש, שהיו השמש והירח.
“לא פלא שהשמש והירח נעלמו לנו. שני הדרקונים האלה גנבו אותם כדי שיהיה להם במה לשחק”, קראו שניהם בכעס. אלא שלקחת את השמש והירח בחזרה מהדרקונים, הם לא העזו ולכן בני הזוג ישבו על סלע גדול וניסו פעם אחר פעם, ללא הועיל, לחשוב על פתרון.
הם הבחינו אז לפתע בעשן לבן העולה מתחת לסלע שעליו ישבו. DaJianGe נשען בכל כוחו על הסלע והסיט אותו ולעיניהם נתגלה מעבר תת קרקעי ארוך, עמוק וצר, ממנו מגיע העשן. הם הניחו שחי בסופו של המעבר יצור חי והחליטו לבדוק זאת. הם ירדו בזהירות במורד המעבר התת-קרקעי המפותל אשר הלך והעמיק עד שמצאו עצמם עומדים במטבח, מול אישה זקנה בעלת שיער לבן ארוך, העומדת ומבשלת תבשיל המעלה עשן רב.
האשה הזקנה הופתעה לראותם, היא הניחה את כף הבישול שלה וקראה “אה! מאיפה באתם? הרבה זמן לא ראיתי בני אדם.” היא סיפרה להם “לפני שנים רבות כשעבדתי בשדה, הדרקונים לכדו אותי, הביאו אותי לכאן ולא הניחו לי לעזוב. הם מכריחים אותי לבשל להם ארוחות”.
הזוג הצעיר פרש בפני לגברת הזקנה את כל הסיפור על השמש והירח ועל מצוקת כפרם. הגברת הזקנה הנהנה בראשה ואמרה “כן, כן, שני הדרקונים האלה אכזריים, שניכם לא מסוגלים להביס אותם.. אלא שהשניים ענו לה בנחישות, שהם יוציאו את השמש והירח מידיהם של הדרקונים וישיבו אותם אליה ויהי מה.
הגברת הזקנה חשבה ואמרה “שמעתי מישהו אומר בעבר, שהדרקונים חוששים ממספריים ומגרזן העשויים זהב, שמוחבאים מתחת להר הגבוה. אם תשליך את שני החפצים הללו לאגם, הם ישמידו את הדרקונים מיד וכך תוכלו להשיב לכם את השמש והירח.” השניים הודו לה על העצה שנתנה להם והבטיחו לה שלאחר שישמידו את שני הדרקונים, יבואו להציל גם אותה.

השניים עזבו את הגברת הזקנה ויצאו לעבר ההר הגבוה. כאשר הגיעו למרגלותיו, נטלו שני ענפי עץ חזקים והחלו לחפור איתם באדמה, כך חפרו יום ולילה ולא הפסיקו עד שימצאו את המספריים והגרזן הזהובים. הם אספו אותם ומיהרו לעבר האגם, כשאר הגיעו אליו, מצאו את הדרקונים משחקים ב”כדורי האש” שלהם. ShuiSheJie השליך עליהם את המספריים הזהובים, שפגעו היישר בדרקון הראשון וגזרו את גופו לחלקים רבים. דם החל לצבוע באדום את מי המעיין. DaJianGe מיהר והשליך גם את גרזן הזהב לעבר הדרקון השני. הדרקון פלט שתי צרחות איומות לפני שראשו נכרת. האגם כולו נצבע בדמם של הדרקונים והשמש והירח צפו על פני האגם האדום והמבריק.
הזוג הצעיר מילא את הבטחתו והציל גם את הגברת הזקנה. אלא שכעת עמדה בפניהם בעיה גדולה נוספת איתה היו צריכים להתמודד: איך מחזירים את השמש והירח כדי שישובו בחזרה לעמוד בשמיים?
גם לזה היה לגברת הזקנה עצה טובה “שמעתי שאם אוכלים את עיני הדרקון, הופכים להיות גבוהים וחזקים מאוד. הזוג הצעיר צלל מיד לתוך האגם כדי לחפש ולעקור את עיני הדרקון. לאחר שהם אכלו את העיניים, שניהם החלו לצמוח ולגדול, מעט ועוד מעט עד אשר יצאו מהמים והם היו גבוהים כבר כשני הרים.
יחד, הזוג הצעיר הרים את השמש והשליך אותה לשמיים בעוצמה. השמש נשארה עומדת באוויר לזמן מה, אבל אז ירדה חזרה. הם זרקו את השמש פעם נוספת אבל היא שקעה שוב. המצב עם הירח היה זהה. הגברת הזקנה יעצה להם שוב “יש שני עצי דקל גדולים ליד האגם. השתמשו בעצים האלה כדי להחזיק ולקבע את השמש והירח באוויר”.
בני הזוג הענקים הרימו את השמש בעזרת עץ דקל, אט אט, השמש עלתה יותר ויותר ובתום יום עבודה קשה, השמש האדומה והלוהטת החלה לתפקד כרגיל בשמיים. הם השתמשו באותה שיטה גם עם הירח.
כשהעולם קיבל שוב את אורו, הצמחים החלו לפרוח והאנשים החלו לחייך שוב. כשהשמש סיימה בהדרגה את דרכה ושקעה, הירח עלה והתחיל את מסלולו בשמיים.
אלא שבני הזוג עדיין חששו שהדרקונים עלולים לחזור; לכן, הם עמדו על המשמר ליד האגם. לאחר שנים רבות, גופם הענק הפך בסופו של דבר לשני הרים. ההרים האלה נקראים כיום DaJian Shan ו-ShuiShe Shan. האגם נקרא כיום “SunMoon Lake”.
כדי להביע את הכרת התודה שלהם לזוג הצעיר, אנשי קאו זו הקדישו לכבודם ריקוד מסורתי, אותו הם רוקדים מדי שנה. בריקוד הזה החוגגים זורקים כדור יפה וצבעוני לאוויר ואז מנסים להשתמש במקל במבוק כדי להחזיק אותו; הריקוד הזה מסמל את מעשיהם האמיצים של הזוג הצעיר שהציל את העולם.