מדי פברואר, נכנסים עשרות הגברים ליער ומגיחים ממנו כשהם לבושים מכף רגל ועד ראש בענפי קיסוס. אם הידיים והרגליים שלהם לא היו מבצבצות (למשל, כשהם צריכים לענות לסלולאר שלהם), זה היה ניראה כמו תהלוכה של עצים נעים. אחריהם עוקב קהל ויחד הם מסתובבים בכפר, דופקים על דלתות ומקבלים כסף ואוכל, תוך שהם מברכים את כל מי שנקרה בדרכם, באמצעות מטות העץ הארוכים שלהם. המחזה הייחודי הזה מכונה "היער המהלך".
בזיליקטה הוא אזור מיוער, הררי ודל אוכלוסין בדרום איטליה, אשר רוב האנשים מכירים את האזור בזכות העיר המאוכלסת ביותר בו, מאטרה, שבה בתי מערות חצובים בהר. סטריאנו נמצאת שעתיים מערבה משם, עמוק יותר לתוך האידיליה הכפרית הירוקה.
מסורת זו החלה בימי הביניים, כדרך לבקש צדקה בזמנים קשים, בלי להתבייש בזכות התחפושת. כיום, טוענים הצעירים כי הם נושאים מסר אקולוגי: האחדות הנצחית של בני האדם והטבע והצורך להגן על הפלנטה שלנו. איטלקים כמו איטלקים, האירוע הפך כיום לקרנבל, בו מתחפשים ומרבים לשתות יין ולשמוח.
הצלמים האיטלקים Federico Borella and Michela Balboni תיעדו אותם.