יונגמן, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, התגוררה במשך שנים עם בעלה, איש תיאטרון, במצפה אבירים שבגליל. אף שאינה אדריכלית בהכשרתה, עסקה במשך עשרות שנים בעיצוב, במלאכות יד ובתכנון בתים כפריים ופיתחה אהבה עמוקה לאדריכלות מקומית, לחומרי בנייה טבעיים ולמבנים המספרים את סיפורו של המקום שבו נבנו. לכן, כשעמדה לראשונה מול "פינקה" (Finca) – בית חווה ספרדי מסורתי – בעיירה אלדובר (Aldover) שבמחוז טרגונה (Tarragona), היא לא ראתה חורבה. כאשר הביטה במבנה המתפורר בן 250 השנים, שעמד נטוש על גדת נהר האברו בלב עמק של פרדסי הדרים ומטעי זיתים – היא ידעה שמצאה בית, למגורים ולנשמה.

 

 

 

אלא שכדי להבין כיצד הגיעה לקטלוניה, צריך לחזור תחילה לגליל

"כשעברתי לגליל הרגשתי שיש כאן מרחב אנושי עם פוטנציאל אמיתי לקרוב לבבות", היא מספרת. במשך שנים פעלה בהתנדבות והקימה קבוצות של נשים ערביות, דרוזיות וצ'רקסיות. יחד איתן ייסדה מרכזי מלאכות מסורתיות ביישובים כמו עראבה וחורפיש. המרכזים חשפו את המלאכות המקומיות, שלא הושפעו עדיין ממסחור, ובמקביל העניקו לנשים העצמה, ביטחון, גאווה ומקור פרנסה. המיזם זכה לשם "נשות התחרה".
התחנה הבאה הייתה עכו.
"עכו הייתה אז מקום קשה מאוד", היא נזכרת "רבים מהאנשים שנודו או גורשו מהכפרים הערביים בגלל מעשי פשע מצאו בה מקלט. במקביל, היישובים היהודיים בסביבה חיו בבועה משלהם, כמעט בלי שיתוף פעולה עם היישובים הערביים. הצעתי לראש העיר דאז, שמעון לנקרי, יוזמה שתאפשר לתושבים ערבים המתגוררים בבתים היסטוריים להפוך אותם למקומות אירוח ותיירות."
לדבריה, היא הצליחה לגייס מימון ממשרד התיירות, ובמסגרתו שופץ בית מול הים ששימש מרכז יזמות. המרכז העניק ליווי מקצועי לכל מי שביקש להפוך נכס פרטי למיזם תיירותי. "האתגר הגדול ביותר היה לרכוש את אמון התושבים המקומיים", היא אומרת. "הם אמרו לי: 'את אמנם יהודייה, אבל את שונה'. אפילו אנשים שהיו מעורבים בפשיעה סיפרו לי שהם רוצים עתיד אחר לילדיהם ומעוניינים להקים להם עסק הגון."
במסגרת היוזמה הוקמו יותר מ־50 מיזמים תיירותיים. אחד מהם פועל עד היום בשיתוף ארגון JNF של קהילה אמריקאית התומכת בישראל.
אלא שאז הגיעו אירועי הפרעות בעכו.
"פורעים ערבים הציתו מבנים, ובתוך לילה אחד עלו באש מיזמים שבנינו במשך שנים", היא אומרת ודמעות מציפות את עיניה "זה שבר אותי. נוצר בי משבר אמון עמוק. הסיטואציה בארץ בלתי אפשרית בעיניי – הקרע בין האוכלוסיות עצום, והשנאה והקיצוניות רק מתגברות. את מנסה לעשות טוב, להשקיע, לבנות, ומרגישה שאת מקבלת סטירה פעם אחר פעם. במשך שנים הרגשתי צורך להתנצל על הכאב של הצד השני, אבל בשלב מסוים פשוט אבדה לי התקווה – וזה הדבר הקשה ביותר. לא רוצים אותנו פה. הם חושבים לטווח רחוק ולא קצר כמונו ולא רוצים שה'יהוד' יהיו פה. שוחרי השלום בקרבם בקושי נשמעים, כי הדת והחברה לא תסבול כאלה שמשמיעים קולות לא מתאימים והם מפחדים שיבולע למשפחתם".
לדבריה, התחושה הזו הייתה אחד הגורמים שהובילו אותה לחפש בית חדש באירופה, סמוך לילדיה. "השנה הייתה 2019. הבת שלי, בת 42, חיה בצרפת; בן אחד, בן 40, בברצלונה; בן נוסף, בן 38, במלבורן; ובן הזקונים, בן 30, מתגורר בלאון. נכנסנו כולנו לוואן של בתי ויצאנו לסיור בין פינקות, מהגבול הצרפתי ועד דרום קטלוניה. פסלנו אחת אחרי השנייה, עד שהגענו לאחרונה ברשימה – בכפר אלדובר. כבר מהמבט הראשון הבנו שזה המקום."

 

 

 

מהן הפינקות של ספרד?

ה"פינקה" (Finca) היא טיפוס בנייה מסורתי המאפיין אזורים חקלאיים ברחבי ספרד. מדובר בבתי חווה שהוקמו לפני מאות שנים בלב השטחים החקלאיים ושימשו הן למגורי המשפחה והן לעיבוד התוצרת החקלאית. במהלך המאה ה־20, בעקבות ההגירה ההמונית מהכפרים לערים הגדולות, אלפי פינקות ננטשו והידרדרו למצב של הזנחה ממושכת.
בשנים האחרונות גובר העניין בשיקומן. רשויות מקומיות רבות בקטלוניה ובאזורים נוספים מעודדות שימור של מבנים היסטוריים ומאפשרות להסב אותם למיזמי תיירות כפרית, תוך הקפדה על שמירת אופיים האדריכלי המקורי. עם זאת, הליכי הרישוי והשימור מורכבים ומחייבים עמידה בתקנות מחמירות הנוגעות לחזות המבנה, לחומרי הבנייה ולשילובו בנוף הכפרי.
"אם הייתי יודעת מראש אילו מכשולים מחכים לי בדרך, ייתכן שלא הייתי כל כך אופטימית", היא משחזרת "בספרד כמעט אף אחד לא אומר לך 'לא' באופן ישיר – את פשוט מגלה את זה בהמשך."
היא מספרת כיצד פנתה למוסדות השונים וקיבלה את כל האישורים הנדרשים לרכישת הנכס. רק לאחר השלמת העסקה, כאשר ביקשה לקבל את ההיתר הסופי להפעלת המיזם, נתקלה בהתנגדות. "התברר שרשות הנחלים, גוף מקביל פחות או יותר לרשות הטבע והגנים, מתנגדת להקמת מיזם תיירותי בפינקה שלנו בגלל הקרבה לנהר האברו. כל מי שנתן לי קודם לכן אישורים משך בכתפיו וגילגל אחריות: 'הם משוגעים'. הרגשתי שבחרו במודע לא ליידע אותי, העיקר שאשלם ואסתדר אחר כך לבד."
באותו שלב עמדה בפני שוקת שבורה. "הציעו לי למכור את הנכס ולהמשיך הלאה, אבל סירבתי. אחרי משא ומתן ארוך ומתיש הצלחנו להגיע להסכמה: אסור לנו להגדיר את המקום כ'מלון', אבל מותר לקיים בו פעילות תיירותית."
יונגמן רכשה את הנכס בכ־100 אלף אירו – חלקה בת 16 דונם שעליה ניצב מבנה בן 250 שנה ושטח חקלאי שבעבר היה נטוע בעצי פרי. בהמשך השקיעה כ־300 אלף אירו נוספים בשיקום ובשימור המבנה. בסך הכול הסתכמה ההשקעה בכ־400 אלף אירו, שהם כ־1.6 מיליון שקל.
השיפוץ בוצע בהתאם לעקרונות שימור מחמירים. קירות האבן העבים, הפרטים המקוריים והאופי החקלאי נשמרו בקפידה, לצד שילוב של תשתיות מודרניות ונוחות עכשווית. בעבודות השיקום נעזרה במתנדבים מרחבי העולם, שביצעו חלק מהעבודות בתמורה לאירוח במקום.
"מצב המבנה היה קטסטרופלי", היא מספרת "קורות העץ היו רקובות לחלוטין והתפוררו ברגע שנגענו בהן. יחד איתן קרסו גם חלקים מהקירות, שבתוכם גילינו מחילות וקהילות שלמות של חולדות. הקירות נבנו מאבן מקומית – אותה אבן שמרכיבה גם את הטרסות החקלאיות באזור – והובאה מההר הסמוך. נעשה שימוש רב בטיח שהוכן מאדמה מקומית עשירה בחימר."
לדבריה, חלק מהקירות נבנו מחדש תוך שימוש בחומרים מסורתיים בלבד. "אסור לי להגדיל את המבנה אפילו במטר אחד, והפיקוח על כך הדוק מאוד. הייתי מחויבת לשכור מפקח שיוודא שכל תקנות השימור נשמרות, אבל האמת היא שאני הייתי המחמירה ביותר. בהרבה פינקות אחרות משמרים רק את המעטפת החיצונית, ובפנים הכול הופך למודרני – זכוכית, אלומיניום ובטון. מבחינתי היה חשוב לשמור גם על הנשמה של המקום. בסופו של דבר זה יהיה בית אקולוגי שמקיים את עצמו."

 

 

חווה אורגנית וחוויית אירוח

הפרויקט של יונגמן, "La Casa de Ella", אינו רק בית מגורים אלא מרכז אירוח וחוויה המבוסס על חקלאות אורגנית, קולינריה מקומית וחיבור לטבע.
החווה ממוקמת באזור Baix Ebre שבדרום קטלוניה ומוקפת פרדסי הדרים, מטעי זיתים, גינות ירק ויער מאכל מתפתח. האורחים מוזמנים להשתלב בחיי החווה, להשתתף בקטיף עונתי, ללמוד על חקלאות בת־קיימא ולהתנסות בסדנאות בישול, אפיית לחמי מחמצת, שימור מזון והכנת מאכלים קטלאניים מסורתיים. המטבח במקום מבוסס על תוצרת אורגנית הגדלה בשטח החווה ועל חומרי גלם מקומיים.
המתחם כולל שלוש סוויטות אירוח פרטיות – Delta, Trigo ו־Olive – ומציע נקודת יציאה לטיולים באזורי היין של Priorat ו־Terra Alta, בדלתת האברו ובכפרים ההיסטוריים של קטלוניה.
"יותר ממקום לינה, רציתי ליצור מקום שמאפשר לאנשים להתחבר מחדש לטבע, לאוכל ולאנשים", אומרת יונגמן. "החווה הזו לימדה אותי שסבלנות, כבוד למקום ואהבה לפרטים יכולים להחזיר חיים למבנה שנראה אבוד."
כעת, לאחר שנים של עבודה והשקעה, החלום שהחל במבנה אבן נטוש על גדת הנהר הופך למציאות – ומעניק חיים חדשים לאחת הפינקות העתיקות של קטלוניה.
"הסיפור היפה שלי מתחיל בכאב", היא מסכמת "אני מרגישה שחלק גדול מחיי הונע מפוסט־טראומות, מחיפוש אחר שקט, תקווה וחיים רגועים. אפילו במצפה אבירים, אחד המקומות השקטים בארץ, את עדיין חיה בישראל – וגם הגליל השקט עלול לבעור."
על חייה החדשים בספרד היא אומרת: "בכפרים כאן פגשנו אוכלוסייה צנועה, מכילה ואסירת תודה לאנשים מבחוץ שבוחרים להגיע דווקא אליהם. זהו אזור שנמצא בשוליים של קטלוניה, בדרך לוולנסיה, ורבים מתושביו מרגישים מוזנחים בהשוואה לברצלונה או לקוסטה בראווה. תמיד שואלים אותי: 'למה בחרת לבוא דווקא לכאן?' תשובתי פשוטה. הכול פורח סביב, האוויר מבושם בריחות הפריחה, ואנשים עדיין יוצאים לעבוד את האדמה בקצב אחר. הרגשתי שבגילי זה המקום שבו אני רוצה להעביר את שארית חיי. הקמתי לעצמי חווה, אני מגדלת ירקות אורגניים וממשיכה לעסוק בפעילות קהילתית גם כאן – מארחת צעירים מרחבי העולם, מחברת אותם לאדמה ולשקט, ומנסה ליצור ביניהם מכנה משותף שאינו תלוי במחלוקות פוליטיות."

צילומים: פיליפ רוקרים. אלה באומפלד יונגמן
איורים: אנדרי גרינברג

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התהליך…