לורנס מימן את שיפוץ הווילה מהון משירש מבן דוד עשיר, שהיה ברון. למרות שלא היה אדריכל, הוא שרטט בעצמו את תוכניות שיפוץ הווילה. העיצובים שלו שאבו הרבה השראה מהטרנד החדש של האר נובו באותה תקופה, צד מוטיבים אוריינטליים וניאו-יווניים. הוא רצה שהטירה שלו תהיה יצירת מופת אמנותית, שבה משולבים יחד אדריכלות, הנוף שמסביב, הרהיטים ואומנות החיים.
מכיוון שהיה מטייל נלהב, עיצובו של כל חדר נקשר לאחד ממסעותיו לחו”ל; אולם יפני, פטיו איטלקי, כניסה מורית. אמנים כמו יוג’ין דופור, לאון קובי ויוג’ן סימאס, חברי תנועת האר נובו, השתתפו בעיטור הווילה.
לטרקלין המוזיקה של הווילה, שנבנה עבור אשתו זמרת האופרה, הייתה כיפה מפוארת שהדגישה את נועם קולה. עם זאת, אורח חייו הפזרני לצד השקעות כושלות, דלדלו את הונו ואילצו אותו למכור את הטירה במכירת חירום ב-1938.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הטירה נכבשה על ידי הצבא הנאצי, שהוסיף קריקטורות וסמלים על קירותיו. לורנס החליט להטביע את הרהיטים שלו באגם, במקום לתת לגרמנים לפגוע בהם.
נטירה נותרה נטושה אחרי המלחמה, חשופה לפגעי הטבע והאקלים, עד שנקנתה ב-1994 על ידי העירייה של Agde אשר פתחה אותה לקהל הרחב. זהו מונומנט שכולו שיר הלל לאר נובו, במלוא הדרו.