במשך למעלה מחצי מאה, אוכלוסיית עיירת האי הנורווגי, המונה כ-2,100 נפשות, רובם עובדי מכרות פחם וחוקרי מדע, חוקקה “איסור על מוות” שהחל בפחד ממגפה.
בשנת 1950 גילו מדענים מקומיים, כי גופות המתים בבית העלמין בעיירה, קופאות ונשמרות שלמות ובנוסף, הקרח מרים בהדרגה ארונות מתים ומבקיע אותם החוצה מעל האדמה. בטמפרטורה הקפואה של העיירה הגופות לא יכולות להתפרק, כלומר כל נגיף קטלני שהמית אותם, עדיין חי וקיים בקרבם.
אפילו לונגיירביין הקטנה, העיר השקטה והנידחת בה המקומיים מגיעים ממקום למקום בעגלות שמושכים כלבים, נפגעה ב-1918 ממגפת השפעת הספרדית, שהכחידה 5% מאוכלוסיית העולם במאה ה -20. מדענים אז באמצע המאה, חששו מהפוטנציאל של התופעה הזו של מתיהם הקפואים בעירם, לגרום להתפרצות קטלנית נוספת של המגפה וכך המוות והקבורה באי הפכו ללא חוקיים. כיום, תושבים הנחשבים לחולים סופניים עוברים לעיר כמו אוסלו, להעביר שם את ימיהם האחרונים, או שבמידה והם עברו על החוק ונפטרו בעיירה, הם מועברים לשם מיד לאחר המוות. אין שום אפשרות לקבורה בלונגיירבין.
כיום, לאחר שנים בהן האיום העיקרי על חיי תושבי העיירה היה דובי הקוטב הלבן הרעבים, שבגללו הם חוייבו להסתובב עם נשק, על פי חוק, כמובן, שכן אסור להם למות, תושבי העיירה נאלצים להתמודד עם הפחד מהקורונה וזיכרונות מאימת מגפות העבר.