מוזיאון יאסר ערפאת החדש ברמאללה, בגדה המערבית, נפתח בחודש שעבר, ביום השנה ה -12 למותו של מנהיג ארגון השחרור הפלסטיני. המוזיאון בן שלוש קומות, ממוקם בסמוך למתחם קטן ברמאללה שבו הוא הוחזק כלוא, מוקף בטנקים ישראלים, בשנים האחרונות של חייו.

את הפרויקט יזם נאסר אל-קידווה, אחיינו של מר ערפאת יו”ר קרן יאסר ערפאת והושקעו 7 מיליון $, ממומנים על ידי הרשות הפלסטינית. ערפאת היה המנהיג המייסד של המפלגה הפוליטית אל-פתאח, יו”ר הארגון לשחרור פלסטין ונשיא הרשות הפלסטינית ולכן רוב הפלסטינים רואים בו גיבור מהפכן, שלחם למען מולדת עצמאית; רוב הישראלים ובני בריתם רואים אותו בצורה ספקנית במקרה הטוב או, במקרה הגרוע, כ”מאסטר טרוריסט”, כמו שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כינה אותו בראיון ל- CNN ב -2002.

כאשר ערפאת מת בשנת 2004, הוא נקבר בתוך חניון בין חורבות המתחם שלו, אשר ישראל הרסה באופן חלקי ואילו ערפאת עדיין ספון שם. היום, קברו של ערפאת הוא מאוזולאום של זכוכית ואבן, ולידו נוצץ, בניין בן שלוש קומות: מוזיאון יאסר ערפאת. חוברת המוזיאון מתארת ​​את המיקום כמו “מיקום הקרב האחרון שלו.” לפיה, בית הילדות של ערפאת נהרס לאחר שישראל כבשה את האזור במלחמת 1967 ופינתה אותו כדי ליצור את רחבת הכותל המערבי, לפי המוסלמים אל-בוראק. הוא מת, על פי התערוכה, לאחר שישראל כנראה הצליחה להרעיל אותו – לפי דובר המוזיאון זה “מבוסס על ראיות ממעבדות ודו”חות רפואיים אחרים, כמו גם הצהרות רשמיות של גורמים רשמיים בישראל”. טענות אלה נבדקו בזמנו ביסודיות על-ידי ממשלת צרפת והיא דחתה אותם.

תצוגה אחרת מזכירה את”הדיכוי של היהודים באירופה” במהלך מלחמת העולם השנייה, מספרת על עליית הנאציזם שהגיעה לשיאה בשואה והובילה לעליית ההגירה היהודית לפלסטין, אז תחת שלטון המנדט הבריטי. מוצגים מעשי טבח מפורטים שבצעו, לפי אוצרי המוזיאון, כוחות ציונים וישראליים, כמו בדיר יאסין וכפר קאסם. גם מעשי טרור ידועים לשמצה שביצעו פלגים פלסטיניים, כמו חטיפות מטוסים והריגת הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב -1972, כמו גם את פיגועי ההתאבדות בתחילת שנות ה -2000, המוזיאון לא מהלל וגם לא מגנה. מידת מעורבותו של ערפאת בהם נשאר ללא הסבר.
נעדר מהתערוכה כל אזכור של סוהא ערפאת, אלמנתו של ערפאת, הצעירה ב-34 שנים ממנו.

מורים מובילים קבוצות של תלמידי תיכון פלסטינים דרך המוזיאון, אשר נפתח ב-10 בנובמבר, ערב יום השנה למותו של ערפאת. מאחורי זכוכית, מוצגים חלק מהסמלים המוכרים ביותר של ערפאת: משקפים שחורים עבים, החולצה בצבע ירוק זית, אקדחו וחתימתו בשחור-לבן בכפייה. בנוסף, הדרכון של ערפאת, הדרכון הראשון שהוציאה ממשלת הרשות הפלסטינית ב -1995. מדליית הנובל של ערפאת מוצגת במוזיאון. מה שלא מוזכר זה איך היא הגיעה לשם. בשנת 2007, כאשר החמאס כבש את השלטון ברצועת עזה, הוא בזז את המטה של ערפאת והחרים אתפרס הנובל שלו. לפני כמה חודשים, הממשלה הפלסטינית בגדה המערבית, בראשות פת”ח, פתחה במשא ומתן עם החמאס בכדי לקבל אותו בחזרה. תעודת פרס הנובל המקורית שהגיעה עם המדליה, לעומת זאת, חסרה. “היינו צריכים לבקש את הנורבגים שישלחו לנו עותק,” סיפר מנהל המוזיאון.

מוזיאון ערפאת מתחיל עם הסבר על הלאומיות הפלסטינית במאה ה -20, לאחר מכן, הנכבה, “האסון”, כפי שהפלסטינים מכנים את התקופה שהובילה בעקבותיה את הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. מבקרים אומרים, שהמוזיאון מציג את הנרטיב הפלסטיני, תוך התמודדות קרת רוח עם חלק מהתקופות המביכות ביותר בכרונולוגיה של הארגון לשחרור פלסטין, לדוגמה, המוזיאון מפנה תשומת הלב לעוד פעולות אלימות שביצעו הפלגים הפלסטינים בתקופתו של ערפאת בשלטון, אך אינו דן במידת מעורבותו של ערפאת בהן. אבל כמו שהדיפלומט האמריקאי דניס רוס מסביר בספרו על המאבק על השלום במזרח התיכון: הפרודיה הגדולה של ערפאת כמנהיג, היא שהוא לא עשה דבר בכדי ליצור דה-לגיטימציה לאלו שהשתמשו באלימות נגד הישראלים. לאורך כל תהליך אוסלו הוא יכל להכריז, כי מבצעי טרור ואלימות נגד ישראלים טעו, היו אויבי העניין הפלסטיני. הוא אמנם עצר אותם מעת לעת ואמר לנו שיש לו אפס סובלנות לטרור. אבל המסר לפלסטינים היה, שהוא פעל בלחץ מאתנו האמריקאים או הישראלים והוא נאלץ לעשות זאת, לא שהשאיפות הפלסטיניות מאוימות על ידי הטרור שלהם.

בעוד הלוויות שותפיו לפרס הנובל, רבין ופרס, היו אירועים חגיגיים בהשתתפות מנהיגי עולם, ארונו של ערפאת הוטס בחזרה למוקטעה במסוק והתקבלה בלהט על ידי המונים, אנשי מיליציה ירו בנשקם באוויר במשך שעות. עתה, דיוקנו של ערפאת, עם זיפי זקנו המוזנח הקלאסי שלו, מקשט כובעים חולצות בחנות המזכרות במוזיאון.