רשת בתי קפה המתועשת Starbucks, פתחה בשבוע שעבר סניף חדש ואלגנטי – במילאנו שבצפון איטליה, בירת האספרסו העולמית.
זה בערך כמו לנעוץ אצבע בעין חובבי הקפה האיכותי והתקשורת המקומית עסקה בשאלה, האם הרשת האמריקאית יכולה באמת לעשות שרירים על תרבות הקפה, המהווה חלק מהזהות הלאומית באיטליה?
כמי שמכירה לא רע את האיטלקים, האמת היא, שלמרות כל תרועת ההמולה סביב המותג האמריקאי המפורסם, כולל שורות ארוכות של סקרנים בתור מחוץ לסניף, זה לא סביר להערכתי, שתהיה השפעה רבה לטווח ארוך על המקומיים: האיטלקים אוהבים ללגום את האספרסו שלהם בריצה, הם לוגמים אותו עומדים ליד דלפק הבר, ספלון חרסינה קטן ועגול רוטט בידיהם, ואז הם משלמים וממהרים החוצה. לא יושבים על כורסא וגם לא על כסא. חמש דקות בסך הכול, תלוי בתורים שבשעות העומס – Grazie, cameerci! הדרך האמריקנית לצריכת קפה, אינה מתאימה לתרבות הקפה של האיטלקים.
נכון שסטרבקס השקיעה אחלה עיצוב בסניף האיטלקי שלה והעיצוב זו השפה הראשונה שמדברת ללבם של האיטלקים, אבל המקומות בהם אתם מוצאים קפה טוב במילאנו, הם לא מקומות ענקיים שנראים כמו גלריות לאמנות מודרנית. הם לא יושבים שם שעות, בטח לא בגלל שהם יכולים להשתמש ב- Wi-Fi של החנות בכדי להתחבר לאינטרנט בחינם, לעבוד או להתעדכן בנעשה ברשתות חברתיות, תוך לגימת אספרסו ולאחר מכן קפוצ'ינו, ולאחר מכן עוד אספרסו. הם שותים עד חמשה אספרסו ביום, תענוג מהיר וחזק ויש להם גם גרסה מרוכזת של אספרסו, שמסכמת את הפילוסופיה האינטנסיבית הזאת: הריסטרטו, זריקה של 15 מיליליטר של קפה טהור ודחוס.
כך שלדעתי, הסיכוי שבמילאנו ניראה איטלקיים מסתובבים עם כוסות קפה מנייר וקשית נעוצה בהם, הוא קלוש, כמו הסיכוי שהאיטלקיים יזמינו את הפיצה שלהם מפיצה-האט, לו זו הייתה מחליטה לפתוח סניף במילאנו.
